עריכת הדף "זכיה"

דין '''זכיה''' הוא דין הדומה לדין של [[שליחות]], לפיה יכול אדם למנות שליח לקידושין, גירושין, תרומה או לכל דבר שבעולם , והיא מועלת רק כאשר יש מינוי בפועל ממש , ואלא  שלפי הדין הידוע בשם "זיכוי" יכול אדם לעשות לאדם אחר פעולה שמהותה היא זכות לחבירו גם ללא מינוי מפורש.
==חקירת האחרונים==
חקרו האחרונים מה גדרו, האם מדובר באופן נוסף של שליחות, דהיינו שבאופן כזה שהדבר הוא זכות וטובה לחבירו וברור שהוא רוצה בכך, נחשב רצון זה עצמו כמינוי, דהיינו שאין צורך במינוי מחודש בפועל אלא די ב"אנן סהדי דניחא ליה", וברצונו , ואם כן פרשת זכיה היא סניף לפרשת השליחות, או שמא מדובר בגדר חדש לפיה למרות שבאופן רגיל פעולותיו של אדם מתייחסות רק לעצמו וכן ההיפך - רק מה שהוא עצמו עושה במו ידיו נחשב כמעשה ידיו, הרי שבאופן כזה שהדבר זכות הוא לו מחדשת התורה שניתן לעשות פעולה גם על ידי אחר מבלי שהוא נתן את רשותו.

1) נפקא מינה להלכה בין שני דרכים אלו:
א) אם נאמר שזכיה היא מפרשת שליחות, אם כן לכאורה אין ניתן לעשות זכיה לקטן, שכן הקטן אינו יכול למנות שליח, ועל כרחך נצטרך לומר אחת מן השנים 

– או שקיים פסוק מיוחד המחדש שבאופן שהפעולה נחשבת כ"זכיה" יכול גם קטן למנות שליח, והסברא בזה היא מפני שהחסרון במה שאינו יכול למנות שליח הוא בדעתו וכאן אין צריך גמירות דעת.
-	או שדין שליחות הוא רק מדרבנן.

ב) אם נאמר שזכיה אינה מטעם שליחות, ניתן לומר שקיימת גם זכיה בקטן, שהרי בזכיה אין צריך מינוי (שהרי זה החילוק העיקרי שבין שליחות למינוי).

2) נפקא מינה נוספת למעשה:
אם נאמר שזכיה היא מטעם שליחות, נמצא כי קיימת אפשרות שגם בלא שום אמירה או ציווי יכול אדם להיות שליח לחבירו, ככל שהדבר משתלם לו.
==הכרעת הצמח צדק==

אך [[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערה|שו"ת צמח צדק או"ח סי' כט-ל'}}. קובע, נפקא מינה זו השניה אינה מדוייקת:
מהותה של הזכיה שונה ביסודה ממהותה של השליחות. בעוד שהשליחות הראשונה נעשית מדעת ובמינוי, הרי שהזכיה אופן פעולתה היא בעצם המעשה, האומר כי מכיון שהמעשה בעצמותו זכות הוא לאדם זה וזה, נמצא כי הפעולה בעצמותה מתייחסת לאדם הזה שהפעולה נעשית לצרכו, כי המעשה עצמו "צועק" כי הוא שייך לאדם זה וזה שלצורכו נעשית.

ואם כן, נמצא שפרשת זכיה הינה דווקא רק כאשר המעשה בעצמותו הוא זכות גמור, כגון הגבהת מציאה לצורך אדם אחר, שעליה נאמר בגמ' "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", אך כאשר המעשה מצד עצמו אינו זכות גמור, למרות שללא שום ספק שבעולם הוא משתלם לאדם הזה, כגון מקח וממכר בחנות שללא ספק המוכר מרויח על כל חפץ שהוא מוכר יותר משויו, למרות זאת אין המעשה מצד עצמו זכות גמור, (וראיה לכך שלפעמים עלול להגרם נזק ממכירת הדבר, כגון אם שויו יעלה), ולכן לא ניתן לזכות באופן כזה לחבירו ללא מינוי גמור, שאז חלותה של הפעולה תהיה מכח "שליחות".

==הלכה למעשה==
נמצא על פי זאת, כי אם אדם משקיע בחברה הפועלת בשבת, וקונה מניות מאותה חברה, למרות שהדבר אסור מטעם "מחזיק ידי עוברי עבירה", הרי שאין האדם עובר על חילול שבת, שכן מכירת חפצים אינה זכות גמור ולכן אינה מועלת מטעם זכיה, ובהעדר אמירה אינה מועלת גם מטעם שליחות.

וכל זאת בחברה של יהודים, אבל בחברה שפועליה גוים גם דין "מחזיק ידי עוברי עבירה" ליכא, אלא רק איסור אמירה לעכו"ם שלפי שיטת כמה פוסקים וביניהם השו"ע הרב{{הערה|סי' רמ"ב}} שפוסק כך למעשה – היא דין שליחות לחומרא, כלומר שלמרות שמהתורה אין דין שליחות אצל גוי החמירו חז"ל להתייחס אליו לענין הלכות שבת כאילו יש לו שליחות, ואם כן מכיון שבאופן כזה שאין הוא מורה לגוים לעבוד בשבת אלא החברה פועלת על ידי מנהלים גוים שהם המצווים והוא רק הבעלים החוקיים של החברה, מותר.
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]