עריכת הדף "מצרים"

'''מצרים''', הינה ארץ בו היו בני ישראל מאתים ועשר שנה, החל מרדת [[יעקב אבינו]] למצרים, עד יציאתם ב[[חג הפסח]].

מיד לאחר פטירת [[יוסף הצדיק]], שהיה משנה למלך במצרים, החל שעבוד קשה מצד המצרים, שהסתיים רק על ידי עשרת המכות שנעשו על ידי [[משה רבינו]] בשליחותו של [[הקב"ה]], וסיומם הסופי במכת בכורות.

למרות ש[[אברהם אבינו]] נתבשר מפי ה' "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה", היה זמן הגלות רק מאתים ועשר שנים. לפי החשבון, מספר ארבע מאות שנה הינו החל מלידת [[יצחק אבינו]], עד יציאת מצרים. סיבה נוספת לקיצור שנות השעבוד למאתים ועשר, הינו קושי השעבוד של ישראל במצרים, שבאיכות היה שווה לשנות שעבוד של ארבע מאות שנה.

הגלות במצרים היתה אמנם גלות [[גשמיות|גשמית]], אך בעיקרה היתה גלות [[רוחניות|רוחנית]], ועל פי ספרי החסידות היו ישראל שקועים במ"ט שערי [[טומאה]] במצרים, מהם נטהרו במ"ט ימי ספירת העומר, שקדמו לקבלת ה[[תורה]].

== גלות מצרים ויציאת מצרים בתורת החסידות ==
ב[[תורת החסידות]] מצרים היא מושג המגדיר הגבלה רוחנית, מלשון מיצר והגבלה.

גלות מצרים ברוחניות הוא מה ש[[נפש הבהמית]] מגבלת ומסתרת על ה[[נפש אלקית]], עד שנפש האלוקית מתצמצמת כל כך שנעשה בקטנות והעלם. 

המשמעות של יציאת מצרים ב[[עבודת השם]] היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שב[[מוח]] מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש<REF>היום יום ד' שבט.</REF>. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.

ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק ל"ז|פרק ל"ז]] מבאר את המאמר:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בכל [[דור]] ו[[דור]] וכל [[יום]] ו[[יום]] חייב [[אדם]] לראות עצמו כאילו הוא [[יציאת מצריים|יצא]] היום מ[[מצרים]].}}

אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד אור איו סוף ב"ה על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]] בכלל.

יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}. וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול{{הערת שוליים|בספר התניא מובא כאן: כמ"ש ב[[זוהר]] הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].}} ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו ית', ולזה אין מונע לנו מ[[דביקות]] ה[[נפש]] ביחודו ואורו ית' אלא ה[[רצון]] שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר {{ציטוטון|ה' אלהינו ה' אחד}}, הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.

מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, למרות ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא ב[[מסכת ברכות|גמרא]] ו[[שולחן ערוך|פוסקים]] אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.

==מצרים בדורנו==

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו למצרים חסידי חב"ד והרב [[מנחם מענדל נאה]] היה הדיין של המגורשים, ויחד עם בנו הרב [[אברהם חיים נאה]] הקימו את ישיבת ארץ ישראל עבור המגורשים.

אדמו"ר הריי"צ במסעו לארץ הקודש, ביקר במצרים, הן בהלוך והן בחזור.

הרבי הורה לערוך סיומי רמב"ם במצרים, ובמשך שנים רבות מידי שנה נסעה משלחת רבנים ואישים חב"דיים לערוך סיום רמב"ם במצרים. 

בגלל הסכנה שבדבר, אין שלוחים במצרים.

==לקריאה נוספת==
*[[מסע הרבי לארץ הקודש]]
* [[נודע בשיעורים]]


{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]
[[קטגוריה:פסח]]