עריכת הדף "תורת המוסר"

'''[[תורת המוסר]]''' היא חכמת [[ביטול החומר]], על ידי הוראת שקוץ ותיעוב כל הענינים [[גוף|הגופניים]] וה[[חומר]]יים{{הערה|היום יום ז' כסליו}}.
==הקמת תורת המוסר==
[[קובץ:גלינסקי.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב יעקב גלינסקי, מדרשני תורת המוסר, זכה לקבל הוראות והדרכות מהרבי]]
מקימי תורת המוסר הם גדולי ליטא רבי ישראל סלנטר, תלמידו הסבא מסלבודקא ועוד. 

יסוד שיטה זו מיוסדת על "סור מרע", עקירת המידות הרעות מנפש האדם, ויחוד זמן מסויים מדי יום על עבודת המידות. זאת, בשונה מתורת החסידות שעיקרה התבוננות בגדלות ה', והפיכת הרע לטוב על ידי "עשה טוב". 

לא כל גדולי ליטא הסכימו עם שיטה זאת, ורבים אחרים מגדולי ליטא (כמו [[שושלת בריסק]] דהיינו רבי [[חיים מבריסק]] ורבי [[יצחק זאב סולובייצ'יק]]) התנגדו לשיטה זאת בטענה שהמוסר כלול בתורה עצמה. 

גם בדורינו היו וישנם רבנים ליטאים ההלכים בשיטת בעלי ה[[מוסר]], ביניהם נמנו רבי [[בנימין יהושע זילבר]], רבי [[אביגדור מילר]], רבי [[אריה לייב פרידמן]], רבי [[יעקב גלינסקי]], ועוד.

==שיטת המוסר לעומת תורת החסידות==
תורת החסידות כוללת בתוכה את תורת המוסר באופן של עשה טוב, אך מעלה יתירה יש בה, בהיות תורת המוסר עוסקת בסור מרע, והמידות הרעות משתנות מזמן לזמן, גם [[היצר הרע]] מתגבר בכל זמן מסויים על ענין מסויים בדווקא, אבל תורת החסידות עוסקת בהתבוננות בגדלות ה', וזו כמובן לא משתנית כלל.

שיטת המוסר לעומת-זאת, מתעסקת בתיקון המידות.

[[אדמו"ר הריי"צ]] מסביר את עניינה של שיטת המוסר בשיחה שאמר, ונדפסה ב[[קונטרס תורת החסידות]]:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=.. והאדם כשהוא מתנהג כבעל חי, הנה הוא גרוע יותר מבעל חי. דהבעל חי אין לו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת ה[[גוף]] ותאוותיו. אבל האדם שיש בו דעת לרצות ולבחור במעולה יותר מכמו עניני חמדת הגוף, כמו במעלת המדות טובות, ובמעלת המושכלות, ובוחר בתאוות גופניות הוא גרוע ומזוהם יותר מכמו, להבדיל, הבעל חי.

וחכמת ביטול החומר הבא על ידי הוראת מיאוסם שקוצם ותיעובם של תענוגות ותאוות גופניות, וגודל העונש ביסורי [[גיהנום]] והדומה, אשר יענש האדם בגלל המשכתו אחר תאוות הגוף, היא חכמת המוסר}}

תורת המוסר אם-כן, עוסקת ב"חבישת הפצעים החיצוניים", בתיקון מידת הגאוה, העצלות, הכעס וכדומה. דוגמא מצוינת לקו הזה נמצא בספר "מסילת-ישרים" להרמח"ל, למשל.

תורת החסידות לא באה לבטל את עניינם של שתי השיטות האחרות, שיטת המוסר ו[[שיטת החקירה]], אלא להוסיף עליהן.

תורת החסידות טוענת שאין להסתפק בפניה אל השכל האנושי והתעסקות איתו בלבד, כמו גם אין להתעסק ב"חבישת הפצעים החיצוניים" לבד. 
תורת החב"ד אמנם פונה אל השכל האנושי ודורשת שהוא יקבל בשכלו בהבנה ברורה ועיונית את המושכלות שתורת החסידות מציעה לפניו, אך המושכלות עצמן אין מקורן בשכל אנושי, כי אם אלוקי.

בתורת החסידות מבוארים דרגות אלוקיות כפי שהם משתלשלים מהעולמות העליונים עד למטה, בסדר מסודר ובהיר, עם משלים שמקפידים שהאדם לא יְגַשֵּׁם ח"ו את הדברים והדרגות האלוקיות עליהן הוא לומד לדברים גשמיים, ועם-זה ירגיש שייכות לחומר הנלמד עד שזה יפעל עליו את פעולתו.

וכפי שממשיך וכותב אדמו"ר הריי"צ:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן= אמנם יתרון לתורת החסידות בזה, אשר מעוררת גם רגשי הלב להתפעל באותה המידה שבלב המחויבת מידיעתה והשכלתה של ההשכלה ההיא, אשר למד בתורת החסידות}}

==שבירת הגוף==
בניגוד לתורת המוסר שדוגלת בשבירת הגוף על ידי סיגופים ותעניות, הרי [[תורת החסידות]] מסבירה שיש לרתום את הגוף לצרכי עבודת ה', וכלשון [[הרמב"ם]] "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ד' הוא"{{הערה|1=הל' דעות ד, א.}}. וכביאור [[הבעש"ט]] על הפסוק "כי תראה [[חמור]] שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" {{הערה|1=שמות כג, ה.}}, שפירושו: כי תראה את חומריות ה[[גוף]] - שהוא שונא שלך, ותחשוב שצריך אתה לשוברו, עליך לדעת שצריך לעזב עימו, דווקא עם הגוף.

אמנם, ב[[תורת החסידות]] מבואר היטב שה[[גוף]] הוא [[משכא דחויא]], וחיותו היא מ[[נפש הבהמית]] שבגוף (אצל ה[[בינוני]], מה שאין כן אצל הצדיקים, שאצלם ה[[גוף]] הוא בבחינת זר אצלו, וכמאמר הלל כשהיה הולך לבית המרחץ היה נוהג לומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה), ויתרה מזו שהוא מפריע בעבודת ה' מצד גסותו וחומריותו. אולם דרכי שבירת ה[[גוף]] בדרך [[חסידות חב"ד]], היא דוקא ב[[התבוננות]] רוחנית בשפלות האדם ורוע מעשיו ולא בשבירה גשמית של הגוף.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מושגים כלליים]]