עריכת הדף "סעודה"

'''סעודה''' הוא כינוי למעמד בו האדם קובע את עצמו לאכול [[לחם]] באופן של קבע המחייב [[ברכת המזון]]. שמה של הסעודה נקבע מלשון הפסוק "ולחם לבב אנוש יסעד".

בזוהר הקדוש מובא כי בשעת הסעודה, שהאדם מעלה ניצוצות מהלחם, השכינה שורה על ראשו של האדם. מסיבה זאת על האדם לנהוג בכובד ראש בסעודה ולעסוק בדברי תורה. וביאר הבעל שם טוב כי כשמדבר דברי תורה על השלחן, הדברי תורה הם נשמה לאותו [מצוה] הגשמיות של השלחן. ולכן "ידבר הרבה דברי תורה על שלחנו תמיד בסעודתו בחול, וכל שכן בשבת"{{הערה|כתר שם טוב חלק שני רצט}}.

שולחנו של אדם שעליו הוא סועד נמשל בגמרא למזבח. ובזוהר הקדוש הוסיפו כי על האדם לכוין את צורת אכילתו כמזבח ממש, ויכוין את שולחנו בצורת ה[[שולחן הפנים]] שהיה בבית המקדש, דהיינו מידת ארכו ורחבו וכו'. ולהעמיד את שולחנו בדרום כמו בבית המקדש.

בגמרא נאמר{{הערה|עין יעקב על מסכת ברכות אות (קכ)}}: אמר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו [וּשְׁנוֹתָיו] שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן, הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ... הטעם מובא שם שמא יבא עני ויתן לו לחם, אך יש גם טעמים בזה על פי פנימיות התורה.

בספר תורת חיים{{הערה|על סנהדרין דף קב, ב}} כתב שהטעם שצריך האדם לבצוע על ככר שלם דוקא לפי ששלחנו של אדם דומה למזבח כמ"ש חז"ל שמכפר עליו כאלו הקריב קרבן על המזבח, וידוע שכל מעשה המזבח הוצרך להיות שלם בתכלית השלמות המזבח שנאמר אבנים שלמות הקרבן שמקריבין עליו מום פוסל בו ואפילו כהן המקריב הוצרך להיות תמים בלא מום, לכך גם הלחם שאדם בוצע עליו כיון דלחם עיקר סעודה היא ודמיא לקרבן הנקרב על גבי המזבח צריך להיות שלם ולא פגום וחסר, ונראה דלכך הקפידו חכמים ואמרו שגם הכוס שמברכין בו על המזון צריך להיות שלם וכך היין שבתוכו צריך שלא יהיה פגום וצריך להיות מלא על כל גדותיו דכיון דדמיא למזבח צריך להיות הכל בשלמות דומיא דמעשה המזבח.
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מושגים בתורת החסידות]]