עריכת הדף "בושה"

רגש '''הבושה''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

== הנקודה הפנימית שברחמנות היא הבושה ==

[[הרמב"ם]]{{הערה|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

== שורש הבושה ==

שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.

מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערת שוליים|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן. 

{{הערות שוליים|}}
[[קטגוריה:מידות ורגשות]]



{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מידות ורגשות]]