עריכת הדף "צוואה"

{{בעבודה מתמשכת}}

===הפקעת הירושה בצוואה===

אין אדם יכול להפקיע דין ירושה של תורה בצוואה, להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, או לעקור את הירושה מן היורש (ראה להלן), ודוקא בלשון ירושה, אבל יכול אדם לתת את כל נכסיו במתנה לאחרים, ולהניח את בניו שלא יירשו כלום, ומה שעשה עשוי (ראה בבא בתרא קלג ב), שיש כח לאדם לתת את ממונו במתנה לכל מי שירצה, והרי לא נשארו לו נכסים אחר מותו להורישם לבניו (רשב"ם שם קכו ב ד"ה דבריו).

מתנה זו אפשר לעשותה מחיים, באופנים מסוימים, על ידי קנין המועיל (וראה ערך מתנה וערך מהיום ולאחר זמן)<ref>שאין קנין לאחר מיתה, להקנות באופן שתחול המתנה לאחר מיתה, אלא או שמקנה לגמרי מחיים, או שמקנה גוף מחיים ופירות לאחר מיתה.</ref>.

תקנת חכמים היא שיכול אדם בשעת חוליו האחרון קודם מיתה לצוות את נכסיו לכל מי שירצה, אפילו בדיבור בלא קנין, ועל כך ראה ערך מתנת שכיב מרע, וערך דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים<ref>וראה ערך הנ"ל: מצוה מחמת מיתה, על בריא שחושש שימות פתאום.</ref>.

אף המצווה את יורשיו לתת נכסיו לאחרים, לעתים מוטלת מצוה על היורשים לקיים דבריו, ראה ערך מצוה לקיים דברי המת.

על הנותן את נכסיו לאחרים במתנה, ומניח את יורשיו, שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ועל אופני ההיתר לכתחילה, ראה להלן: העברת נחלה.

===מתנה על מה שכתוב בתורה===

אין אדם יכול להוריש את נכסיו למי שאינו ראוי ליורשו על פי דין (ראה בבא בתרא קל א; רמב"ם נחלות ו א; טוש"ע חו"מ רפא א), ולא לעקור את הירושה מן היורש (ראה שם קכו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין שציוה והוא בריא, ובין שציוה והוא שכיב מרע (ראה ערכו. ראה בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה המחלק; רמב"ם שם; שו"ע שם), בין בעל פה ובין בכתב (רמב"ם שם; שו"ע שם), שהירושה חלה מאליה על הנכסים, בעל כרחו של המוריש (רמ"ה בבא בתרא ח ה).

ולפיכך האומר "איש פלוני יירשני", במקום שיש לו בת, לא אמר כלום (בבא בתרא קל א; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא שם), וכן האומר "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

===החילוק מדבר שבממון שתנאו קיים===

אפילו לרבי יהודה הסובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה), מכל מקום אין תנאו של המוריש מועיל, שלא אמר רבי יהודה אלא בתנאי שאדם עושה עם חברו, וחברו מוחל על זכותו, אבל כאן אין היורש מוחל (בבא בתרא שם).

* יש מהראשונים מפרשים שלא מחל היורש, לפי שלא ידע שהתנה המוריש (רבינו גרשם בבא בתרא שם), או לפי שודאי אין רצונו למחול, ואפילו ידע ושתק, לא שתק אלא כדי שלא להכעיס את אביו (רשב"ם שם ד"ה התם), אבל אם מחל בפירוש, מועיל תנאו של המוריש, כשאר דבר שבממון (רשב"א ור"ן שם בדעת הרשב"ם), ואף על פי שאין מחילת היורש מועילה לו להסתלק מן הירושה (ראה להלן), מכל מקום כשמוחל מועיל תנאו של האב (אמרי משה לח כג; מקדש דוד בבא בתרא לה ד; זכרון שמואל סג ג).

* ורבים סוברים שאין התנאי מועיל אפילו כשמחל היורש בפירוש (רמ"ה ורשב"א וריטב"א ור"ן שם בשם תוספות; שו"ת מהר"ם [פראג] תעה; מגיד משנה אישות יב ט), שהרי אינו יכול להסתלק מירושת המוריש (ראה להלן), ואין מחילתו מחילה (רשב"א וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם), שמחילה צריך שתהיה בשעת חלות הדין, והדין שהוא ראוי לירושה חל משעת לידתו, והרי אז אי אפשר שימחול, ושוב אין התנאי מועיל להפקיעו (רמ"ה שם).

* ויש מהראשונים שכתבו, שעיקר הטעם הוא לפי שאינו יכול לומר פלוני "יירשני" כשאין אותו פלוני יורש אותו בדין תורה, או לומר שלא יירשנו והוא יורש אותו בדין תורה, ואמרו הטעם שאין היורש מוחל לרווחא דמילתא (תוספות כתובות נו ב ד"ה הרי).

* ויש שכתבו בטעם הדבר, לפי שנאמר בפרשת נחלות וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט (במדבר כז יא. רמב"ם אישות שם, ונחלות ו א), לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה (רמב"ם נחלות שם; רבנו בחיי שם), אף על פי שהיא דבר שבממון (רמב"ם שם ושם).

===הפקעתה על ידי הסתלקות היורש===

היורש שסילק את עצמו מירושתו של המוריש בחיי המוריש, אין דבריו כלום (רשב"ם בבא בתרא מט ב ד"ה וכדרבא; תוספות שם א, וגיטין עז א ד"ה וכדרב כהנא; רמב"ן כתובות פג א ופד א, ושאר ראשונים שם; רבנו יונה בבא בתרא שם), אפילו בקנין (רמב"ן שם), לפי שאין לו מחיים כלום (רבינו חננאל הובא ברמב"ן שם), ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ראה ערכו. ראב"ד אישות יב ט).

ואף לסוברים שמועיל סילוק מדבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: בסילוק ומחילה, וערך סילוק), היורש אינו יכול להסתלק, שכבר ראוי הוא לרשת את אביו, וכאילו זכה בה כבר לענין שאין סילוק מועיל בלא קנין, וקנין אינו מועיל, לפי שלא זכה בירושה לגמרי ואינה ברשותו (רמב"ן ושאר ראשונים כתובות שם), ויש שביארו, שמשעה שנולד כבר נעשה יורש, ואינו יכול להסתלק מזה, אבל בנכסים לא זכה עד שעת מיתה (חידושי רבי שמעון יבמות לו, וקובץ הערות יבמות מ ב).

===הפקעתה על ידי "אחריך לפלוני"===

אין המוריש יכול להפסיק את ירושת היורש, כגון במנחיל את כל נכסיו לאחד מן היורשים (ראה להלן: הנחלה לאחד היורשים), ואומר לו "נכסי לך ואחריך לפלוני", אין דבריו מועילים, ואחר מיתת היורש יורשים אותו יורשיו (בבא בתרא קכט ב, ושם קלג א; רמב"ם זכיה ומתנה יב ד; טוש"ע חו"מ רמח א, ושם רנג ו), לפי שכשהמקבל הראשון ראוי לירש את הנותן אין זו מתנה אלא ירושה, וירושה אין לה הפסק (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם רמח א), שאין ירושה לחצאין (רשב"ם שם ד"ה אם אמר), ואף על פי שהתנה המוריש להפסיק ירושה זו, התורה אמרה שאין לה הפסק (בבא בתרא שם).

==הפקעתה באופנים אחרים==

===בתקנות חכמים===

* קטנה יתומה שהשיאוה קרוביה, אם מתה - הבעל יורשה, להלכה (ראה ערך ירושת הבעל), אף על פי שקידושיה מדרבנן (ראה ערך קדושי קטנה), ומן התורה קרוביה יורשים, ואף על פי שאין בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), מכל מקום הפקר בית דין הפקר (ראה ערכו. יבמות פט ב), וכל דבר של ממון שמתקנים חכמים אין זו עקירת דבר מן התורה (רש"י ד"ה הפקר). ויש מבארים, שהואיל ויש כח ביד חכמים להפקיר את הממון, הרי זה כאילו אין לבת כלום להוריש (ר"א מן ההר שם).

* אף באשתו גמורה, לסוברים שירושת הבעל מדרבנן (ראה ערך ירושת הבעל), כשתיקנו חכמים שהבעל יורש, הפקיעו את הירושה מיורשי האשה (לחם משנה ערכין ד כב; חתם סופר אה"ע א קכא).

* פעמים שתיקנו חכמים לאנשים אחרים זכויות ממון שנגבות מנכסי הירושה, כגון הבת, שתיקנו לה ליטול מהנכסים לצורך נישואיה, ראה ערך עישור נכסים. על זכותה למזונות מנכסי הירושה ראה ערך מזונות וערך תנאי כתובה.

* וכן האשה, שאינה יורשת את בעלה, ותיקנו לה שתיטול מנכסיו כתובה (ראה ערכו) ושאר תנאי כתובה (ראה ערכו), כשאר בעלי חוב של המוריש, ראה ערכים: כתובה; תוספת כתובה; תנאי כתובה; מזונות; אלמנה: מזונותיה, פדיונה וקבורתה.

* וכן שינו חכמים בתקנתם את חלוקת הירושה באדם שהיה נשוי כמה נשים ומתו בחייו, שהבנים הזכרים של כל אחת נוטלים תחילה את כתובת אמן ונדונייתה, ורק אחר כך חולקים את שאר הירושה, ראה ערך כתובת בנין דכרין. ומכל מקום לא תיקנו אלא כשיש בנכסים שווי דינר מלבד הכתובות והנדוניות, אבל אם אין שם מותר דינר חולקים הכל בשוה (כתובות צא א; רמב"ם אישות יט ג; טוש"ע אה"ע קיא ב), שבמקום שתיעקר נחלה של תורה לגמרי לא תיקנו חכמים (שם נב ב).

===לצורך השעה===

אף לצורך שעה מצינו שתיקנו להפקיע דין ירושה, במעשה פילגש בגבעה שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים (בבא בתרא קטז א, וראה ערך הסבת נחלה), שהפקר בית דין הפקר (רשב"ם ד"ה שלא תירש), ויש רשות לדייני ישראל הגדולים והנכבדים לשנות את סדרי הנחלה לפי מה שהם רואים לצורך שעה (מאירי שם. וראה ערך הפקר בית דין).

ומכל מקום אמרו: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו הוא נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאין זה אלא מעשה צדוקים (שם קטו ב), והיינו שאפילו רוצה לתקן כן לצורך שעה כעין מה שהיה בבני בנימין, אין שומעים לו, מפני הצדוקים (תוספות שם ד"ה אפילו), שלא ימצאו הצדוקים סיוע לדבריהם מתוך מעשינו (מאירי שם), שיסברו שאנו מודים לדבריהם (ריטב"א ונמוקי יוסף שם).

===תקנות שאחרי חתימת התלמוד ותקנות הקהל===

אף אחרי חתימת התלמוד תיקנו בכמה מקומות תקנות בענייני ירושה:

* מומר (ראה ערכו), קנסוהו שלא יירש, אף אם מן התורה יורש, ופשט קנס זה בישראל כדין קבוע (ראה לעיל: הראויים לירושה);

* רבינו תם וחכמי צרפת תיקנו במקומם באשה שמתה בלא ולד בתוך שנה לנישואיה, שמחזיר הבעל את תכשיטיה ואת כל הנדוניא ליורשיה או לנותני הנדוניא (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תשפח, ורמ"א אה"ע נג ג, ושם קיח ח ויט, וראה ערך ירושת הבעל), וכיוצא בזה תיקנו תקנות בכמה קהילות (ראה ערך הנ"ל וערך תקנות שו"ם), אף שירושת הבעל מן התורה היא, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), יפה כחו של הציבור להפקיע ממון בתקנתם כבתנאי בית דין, שהפקר בית דין הפקר (תשב"ץ ב סו ורצב תיקון ג).

וכן כתבו ראשונים שאם תיקנו הקהל תקנה קבועה להפקיע ירושה של תורה, תקנתם קיימת, שכח הציבור על יחידיהם ככח בית דין הגדול על כל ישראל (שו"ת הרשב"ש רפז), ודוקא כשהיורשים הם בני הקהל (רשב"ש שם; ראה שו"ת רדב"ז ג תתקצד), ויש סוברים שאף אם תיקנו לתת נכסיו לקופת הקהל אם אין לו יורשים באותו מקום, התקנה קיימת (גליון הרצב"ש בשו"ת הרשב"ש שם; שו"ת חקרי לב אה"ע מב, ושם שכך נהגו בארץ ישראל), שהמוריש קיבל על עצמו וכאילו הסכים לתת את נכסיו במתנה לבני הקהל (חקרי לב שם).

===ירושת הבת ושטר חצי זכר===

הבת, שאינה יורשת במקום בנים, יש קהילות שתיקנו שאם אינה נשואה, נוטלת בשוה עם הבנים לצורך נישואיה (תקנת מגורשי קסטיליה משנת רנ"ד, הובאה בכרם חמר ב ח, ונהגו על פיה במרוקו, וכעין זה בתקנת ולאדוליד בשו"ת הריטב"א קפ, וראה ערך עישור נכסים)<ref>הריא"ה הרצוג ביקש בשעתו מטעמים שונים לתקן בארץ ישראל שתירש הבת (אף הנשואה) עם הבן, ראה ספרו תחוקה לישראל על פי התורה ב בארוכה, אבל לא נתקבלו דבריו, ראה שם עמוד 1 ובהקדמת העורך, וראה שו"ת ישכיל עבדי ו חו"מ כב, וראה אגרות חזון איש א צו, ומאמרו של ר"ב רבינוביץ-תאומים בתחוקה לישראל שם עמוד 203 ואילך. וראה שו"ת תשובות והנהגות ב תשיח, שבזמנינו שנותנים לבנים ולבנות בשווה לנישואיהם, ראוי לסדר שטר חצי זכר ולחלק הירושה באופן שוה בין הבנים והבנות, ולהותיר חלק קטן לקיום הירושה כדין תורה. וראה תחומין ד עמ' 342, מאמרו של הגרז"נ גולדברג לחידוש מנהג שטר חצי זכר. וראה שו"ת דברי חיים ב חו"מ ג, והובא בשו"ת משנה הלכות י רפ, שבמקום שעל פי חוקי המדינה צריכה הבת לחתום על ויתור על זכותה לירש על פי החוק, המנהג לפשר ביניהם. </ref>.

בכמה מקומות נהגו שהאב נותן לבתו בשעת נישואין שטר חצי זכר (ולפעמים "שטר זכר שלם"), שעל פיו תקבל לאחר מיתת האב חלק (מחצית חלק זכר, או חלק שלם) בירושה עם הבנים, לא בתורת ירושה, אלא "מהיום ולאחר מיתה", או שמתחייב לה מחיים סכום גדול ומשעבד לה את נכסיו, ומתנה שאם יתנו לה היורשים חלק זה מן הירושה, ייפטרו מן ההתחייבות (ראה רמ"א חו"מ רפא ז, ושם אה"ע קח ג)<ref>וראה שו"ת ציץ אליעזר טז נב על תקנות נוספות שתיקנו בדורות מאוחרים יותר.</ref>.

===מנהג המקום===

מקום שנהגו בו בלא תקנה, לשנות מדין ירושה, כגון שנהגו להשוות את הבכור לפשוט (ראה ערך ירושת הבכור), או להשוות בן ובת, אין מנהגם כלום (שו"ת מהרי"ק ח (בבכור); שו"ת מהר"ם מינץ סו ד (בבכור); רמ"א חו"מ רפא ד (בבכור); שו"ת רדב"ז א סז ותקמה; שו"ת תורת חיים למהרח"ש ב יט; שו"ת דברי ריבות קעד על פי מהרי"ק), שמנהג גרוע כזה שעוקר דין תורה אין ללכת אחריו (ראה ערך מנהג. מהרי"ק רמ"א מהרח"ש ודברי ריבות שם; באור הגר"א חו"מ שם ס"ק טז), ולא יהא כחו גדול מכח האב, שאינו יכול למעט חלק הבכור (ראה ערך ירושת הבכור. מהרי"ק שם), ואין עדיף מתנאי גמור שאינו מועיל, שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערכו. רדב"ז שם).

וראה ערך ירושת הבעל על מנהג להפקיע מהבעל את ירושת אשתו.

על צוואה שאין בה קנין המועיל על פי דין, אבל המנהג לקיימה, ראה ערך מנהג.

===דינא דמלכותא===

במקום שחוקי הירושה של המלכות אינם כדין ירושה של תורה, כתבו ראשונים שאין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא (ראה ערכו. שו"ת הרשב"א ו רנד, הובא בבית יוסף חו"מ כו; רמ"א חו"מ שסט יא), והסומך ליטול ירושה על פי דינא דמלכותא גזלן הוא, שאם לא תאמר כן ייבטלו כל דיני התורה, ולא אמרו דינא דמלכותא אלא בדבר שהוא לתועלת המלך (ראה ערך דינא דמלכותא דינא. רשב"א שם; רמ"א שם), או לתקנת בני המדינה (רמ"א שם, וראה ערך הנ"ל), ולא בדבר פרטי שבין אדם לחברו (שו"ע הרב גזילה וגניבה יט), ואף לסוברים שדינא דמלכותא דינא גם כשאינו לתועלת המלך (ראה ערך הנ"ל), אין אומרים כן נגד דין התורה (ראה ערך הנ"ל, שם. ש"ך שם), שדינא דמלכותא יסודו בזה שבני נח נצטוו על הדינים (ראה ערך הנ"ל), אבל אין להם כח לעשות נגד דין המפורש בתורה (אבן האזל נזקי ממון ח ה).

ויש שכתבו, שדינא דמלכותא מועיל בדיני ממונות, משום שביד האדם עצמו למחול על ממונו, מה שאין כן בירושה, שאי אפשר להתנות עליה לבטלה (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תנינא פג). ויש שכתבו, שאין אומרים דינא דמלכותא בחוק שאין המלכות מקפדת עליו, והרי אין המלכות מקפדת אם היורשים מסכימים לדון על פי דין תורה (שו"ת טוב עין לחיד"א יז אות ד; שו"ת רב פעלים ב חו"מ טו, ועוד).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם נהגו באותו מקום לדון בירושה על פי דינא דמלכותא, דינם דין (כנסת הגדולה חו"מ כו הגהות בית יוסף אות כ, בדעת שו"ת הריב"ש נב), אבל להלכה כתבו רבים שאין תוקף לדין המלכות בירושה (כנסת הגדולה שם; שו"ת הרמ"ע מפאנו פט; שו"ת כתב סופר אה"ע מג; שו"ת מהר"י אסאד חו"מ קיד, ועוד)<ref>על חוק הירושה של מדינת ישראל, שאין לו תוקף להלכה לא מצד דינא דמלכותא ולא מצד תקנת הקהל, ראה תחוקה לישראל על פי התורה לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ג עמוד 61 – 62, ושו"ת יחוה דעת ד סה, וראה קובץ התורה והמדינה א עמוד מג ואילך.</ref>.

על צוואה שאינה עשויה באופן המועיל, שפעמים קיימת מטעם דינא דמלכותא, ראה ערך ערכאות וערך מתנה.

אם היורש על פי חוק המלכות יכול ליטול שכר מהיורשים בשביל חתימתו בפני הערכאות שהוא מסתלק מהירושה, ראה ערך כופין על מדת סדום וערך ערכאות.

==הנחלה לאחד היורשים==

===הנחלה לאחד היורשים===

מי שהנחיל את הירושה לאחד מיורשיו, נחלקו תנאים:

* רבי יוחנן בן ברוקה אומר, דבריו קיימים, וכן אמר אבא חנן משום רבי אליעזר (בבא בתרא קל א וב), שנאמר וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו (דברים כא טז), ולא נאמר: ביום שינחלו בניו (שם ורשב"ם ד"ה ביום).

* וחכמים סוברים שאף על פי שראוי ליורשו, אין דבריו קיימים (ראה בבא בתרא שם, ושם קכו ב לפירוש רשב"ם ד"ה ואם אמר).

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לא נחלקו אבא וחכמים על המנחיל לאחר במקום בת, ולבת במקום בן, שלא אמר כלום, אלא על המנחיל לבן בין הבנים, ולבת בין הבנות, שאבא אומר יירש, וחכמים אומרים לא יירש (שם קל א).

ונחלקו בגמרא:

* יש אומרים שתנא קמא חולק על רבי ישמעאל, וסובר שנחלקו גם במנחיל לאחר במקום בת ולבת במקום בן, שלרבי יוחנן בן ברוקה אף בזה דבריו קיימים.

* ויש אומרים שהכל מודים שמחלוקת רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אינה אלא במנחיל לבן בין הבנים, אבל המנחיל לאחר במקום בת, ולבת במקום בן, לדברי הכל לא אמר כלום (בבא בתרא שם).

הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה (בבא בתרא קל ב ושם א; רמב"ם נחלות ו ב, וזכיה ומתנה יב א; טוש"ע חו"מ רפא א), וכרבי ישמעאל בנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אם ריבה לאחד מהבנים ומיעט לאחרים (רמב"ם נחלות שם ג; טור שם; שו"ע שם ב; רמ"א שם א), אבל המנחיל לבת במקום בן, או לאח במקום בת, לא אמר כלום (רשב"ם ותוספות קל א ד"ה הלכה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

===אם שמנחילה לאחד מיורשיה===

גם האם מנחילה נכסיה למי שתרצה (ראה רמ"ה בבא בתרא ט צח וקכד).

===היורשים שמנחיל להם===

אף המנחיל לבת הבן בין הבנים, או לבן הבת בין הבנות, דבריו קיימים (תוספתא בבא בתרא ז; אור זרוע בבא בתרא קיב), וכן המנחיל לאח בין האחים (רי"ף בבא בתרא קלא ב; רמב"ם נחלות ו ב, וזכיה ומתנה ט ה, ושם יב א; שו"ע חו"מ רפא א. וראה להלן שיש חולקים), או לבן אחיו המת בין שאר האחים (רשב"א קדושין ס ב).

===אם נוהג בבריא===

הסתפק רבא אם הבריא מנחיל, או שדוקא שכיב מרע (ראה ערכו) מנחיל, מפני שהוא בר הורשה (בבא בתרא קלא א), שראוי להוריש מיד, שהולך למות, וקוראים בו ביום הנחילו את בניו (רשב"ם שם ד"ה בר), ונתינתו בדרך ירושה היא (ר"י מיגש ומאירי שם), שאינה נקנית אלא לאחר מיתה (רמ"ה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שאף בריא יכול להנחיל (רבינו חננאל, הובא ברמב"ן ובשאר ראשונים שם, ובטור חו"מ רפא; רשב"ם שם ד"ה ושכיב מרע; ר"י בתוספות שם ב ד"ה דילמא).

* יש סוברים שהספק לא נפשט (רי"ף שם; רשב"ם העיקרי קלב א ד"ה ובי; רמב"ן שם; רא"ש שם; ראה טור שם), ובריא שהנחיל אין מוציאים מן היורשים, שהם מוחזקים (מגיד משנה שם; טור שם), ויש סוברים שאם תפס, אין מוציאים ממנו (רשב"ם שם), ויש סוברים שאפילו תפס מוציאים מידו (נמוקי יוסף שם. וראה ערך תפיסה).

* ויש מהראשונים שכתבו שהבריא אינו יכול להוסיף ולגרוע לאחד מן היורשים (רמב"ם נחלות ו ד; שו"ע חו"מ רפא ה), ואין דבריו קיימים (רמב"ם זכיה ומתנה יב ב), וכתבו אחרונים, שפסקו בבריא הלכה כחכמים, הואיל ואין ודאי שרבי יוחנן בן ברוקה חולק בזה (לחם משנה נחלות שם). ויש שכתבו בדעתם שהוא ספק (ראה מגיד משנה נחלות וזכיה שם; ראה באור הגר"א חו"מ שם ס"ק יז).

===אם צריכה קנין===

אם ההנחלה צריכה קנין, נחלקו ראשונים:

* יש סוברים שצריכה קנין, כגון קנין סודר (ר"י מיגש בבא בתרא שם), או בשטר בלשון ירושה (שו"ת הרשב"א ג קכב, ורשב"א בבא בתרא שם; מגיד משנה זכיה ומתנה יב ב), ואף שאין שטר לאחר מיתה (ראה בבא בתרא קלה ב, ושם קנב א, ורמב"ם זכיה ומתנה ח י ויב, וטוש"ע חו"מ רנ יז, ושם רנח א), בלשון ירושה מועיל אף לאחר מיתה (השלמה בבא בתרא קלא א תירוץ ב).

ומכל מקום שכיב מרע שמנחיל אין צריך קנין, שהרי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם (ראה ערכו: במקצת נכסים. רשב"א שם).

* ויש סוברים שאין הנחלה צריכה קנין, שהרי מחיים אין ירושה, ולאחר מיתה אין קנין חל, אלא דבריו קיימים מן התורה, שגזירת הכתוב היא מהאמור: והיה ביום הנחילו את בניו (תוספות בבא בתרא קיג ב ד"ה אורעה; רבנו יונה קיג ב וקלא א; רא"ש בבא בתרא ח ב ול).

===אם יכול לחזור בו===

כתבו ראשונים שאין דבריו קיימים אלא כשלא חזר בו עד שמת (רמ"ה בבא בתרא ח קלז; רבנו יונה בבא בתרא קיג ב, ושם קלא א), שהרי אין כאן קנין שחל מחיים (רמ"ה שם; נתיבות המשפט רנג סק"א).

ויש סוברים בדעת ראשונים שאין המנחיל יכול לחזור בו, שכיון שנתנה לו התורה כח לעשות את המקבל כיורשו, הרי כבר נעשה יורש ואינו יכול להפקיעו מירושתו (קצות החושן רנג סק"א, ושם רפא סק"ג; מנחת חינוך ת), אלא שעדיין יכול להנחיל עכשיו ליורש אחר, כמו שהנחיל לראשון, אף שבכך מתבטלת ממילא ההנחלה הראשונה (קצות החושן שם).

===לעובר===

המנחיל לעובר (ראה ערכו) בין הבנים אין דבריו קיימים, שאין אדם יכול להנחיל למי שאינו בעולם (ראה בבא בתרא קמא ב, ורשב"ם ד"ה דתנן).

יש מהראשונים שכתבו הטעם שהואיל ואינו יורש אלא לכשייולד, לסוברים כן (ראה לעיל: הראויים לירושה), הרי אינו ראוי לירש עכשיו, ולפי זה לסוברים שהעובר יורש (ראה לעיל, שם), אף המנחיל לעובר דבריו קיימים (רמב"ן ור"ן שם).

===דבר שלא בא לעולם===

המנחיל לבן שיהיה לו בשעת מיתתו, ועדיין אינו בעולם, יש סוברים שדבריו קיימים (רשב"ם בבא בתרא קלא א ד"ה א"ל), הואיל ואינו מקנה אלא בשעת מיתתו, ואז כבר יהיה היורש בעולם (רשב"ם שם), ורבים סוברים שאין דבריו קיימים (תוספות ורמב"ן שם, ועוד).

===פלוני בני לא יירש===

האומר "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו ב; טוש"ע חו"מ רפא ג).

יש שביארו, שהאומר "בני לא יירש" עוקר בפירוש את הירושה בפיו, והוא מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערכו), ולכן אין דבריו קיימים, אבל האומר "פלוני בני יירש הכל" אינו עוקר בפירוש את דין הירושה (מאירי בבא בתרא קכו ב טעם ראשון).

ורבים מהראשונים חולקים, ולדעתם הטעם לפי שלא נתנה התורה רשות לאב אלא להנחיל למי שירצה, ולא להעביר נחלה מאחד מיורשיו (רמ"ה שם), והואיל ולא אמר בפירוש ששאר הבנים יירשו אותו, הרי לא הקנה אותה לאחד מהם עד שתסתלק מבן זה, והרי הוא כאומר שלא יטול בן זה ממון של עצמו, שלא אמר כלום (ר"י מיגש שם; מאירי שם בשם גאוני ספרד), וכן אם ריבה לאחד ומיעט לאחד דבריו קיימים (ראה רשב"ם קכו ב ד"ה ואם אמר; ר"י מיגש שם; רמב"ם שם ג; רמ"ה שם; טור שם; שו"ע שם ב ורמ"א שם א).

==העברת נחלה==

===הכותב נכסיו לאחרים===

נתינה שנותן אדם את נכסיו במתנה לאחרים, כדי שלא יפלו לפני יורשיו, נקראת בגמרא ובפוסקים בשם "עבורי אחסנתא" (העברת נחלה) (ראה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א, ובפוסקים בכמה מקומות), והקפידו חכמים על העושה כן, ושנינו: הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה ערכו. בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ו יא; טור חו"מ רפב; שו"ע שם).

===גדר הדין===

בגדר "אין רוח חכמים נוחה הימנו", נחלקו ראשונים:

* יש שכתבו שאין ראוי לעשות כן (פסקי ריא"ז בבא בתרא ח ד; תשב"ץ ב קעז; בית יוסף חו"מ רפב), אף על פי שרשאי לתת למי שירצה (תשב"ץ שם. וראה שו"ת דברי מלכיאל א קג, ועוד).

* ויש שכתבו לשון "איסור" בהעברת נחלה (רשב"ם שם ד"ה מה שעשה; שו"ת אור זרוע ומהר"ם פח; קיצור פסקי הרא"ש בבא בתרא ח לז; שו"ת הרמ"א עח), וכתבו אחרונים בדעתם שהוא איסור דרבנן (שו"ת הראנ"ח א קיח; שער המלך זכיה ומתנה ט י; שדי חמד כללים מערכת ל כלל ג), ומטעם זה מי שנפל ספק בפירוש צוואתו אם התכוין להעביר נחלה, אומדים דעתו שלא רצה לעשות איסור (שו"ת אור זרוע ומהר"ם שם; שו"ת הרא"ש פה ג).

ומכל מקום אין בית דין כופים על איסור זה, ואין מנדים אותו (שו"ת ראנ"ח שם; שו"ת הלכות קטנות ב רסט. וראה ערך נדוי), אלא שאומרים לו שהוא עובר על דברי חכמים, ומותר לקרותו עבריין (ראנ"ח שם).

===טעמו===

בטעם שאין רוח חכמים נוחה הימנו כתבו ראשונים, מפני שעוקר נחלה של תורה (רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה אין; שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח), שהואיל והקפידה התורה על סדר הנחלות, אמרו חכמים שלא יעביר אדם את נחלתו מיורשיו לאחרים (לבוש חו"מ רפב).

ויש שכתבו הטעם כדי שלא להטיל קנאה (ראה בית יוסף חו"מ שם בדעת הטור), שעל ידי כך הוא מחרחר ריב בין בניו, ובין מי שנותן להם (ר"א פולדא לירושלמי בבא בתרא ח ו).

===העברה מבן לבן===

אף המנחיל את נכסיו לאחד מבניו (ראה לעיל: הנחלה לאחד היורשים) הוא בכלל הקפידא של העברת נחלה (ראה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א; ראה רמב"ם נחלות ו יא; ראה טוש"ע חו"מ רפב). ונחלקו:

* יש סוברים שהוא איסור כשאר העברת נחלה מן היורשים לאחרים (ראה שו"ת הרא"ש פה ג. ראה רבינו ירוחם מישרים כד א).

* ויש שכתבו שאינו בכלל "אין רוח חכמים נוחה" (ראה שו"ת מהרי"ל החדשות קסג; שו"ת מהר"י בן לב ג צג; ב"ח חו"מ שם; כנסת הגדולה חו"מ שם הגהות טור ט), שהרי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל בן מבניו שירצה (ראה לעיל, שם. שו"ת מהרי"ל ואחרונים הנ"ל), אלא שמידת חסידות שלא לעשות כן (כנסת הגדולה שם).

וכתבו ראשונים שאם אחד מבניו טוב מאחיו, ויודע בו שיעשה בממונו רצון הבורא, ויתן יותר צדקה, יכול לתת לו נחלה יותר משאר אחיו, בלי ידיעת אחיו (ספר חסידים [מקיצי נרדמים] תתתתקג).

===סידור צוואה של העברת נחלה===

יש מן האמוראים שהזהיר לתלמידו שלא יהיה במקום שמעבירים נחלה, אפילו מבן אחד לבן אחר, וכל שכן מבן לבת (שמואל לרב יהודה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א), וכן כתבו ראשונים, שמידת חסידות שלא להעיד בצוואה שמעבירים בה הירושה מן היורש, אפילו מבן אחד לאחיו (רמב"ם נחלות ו יא; טור חו"מ רפב; שו"ע חו"מ שם).

===איסור למקבל הנחלה===

מעשה ביונתן בן עוזיאל שכתב לו אדם אחד נכסיו מפני שלא היו בניו נוהגים כשורה, ומכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש (בבא בתרא קלג ב, לפירוש רשב"ם שם, וראה תוספות שם שפירשו באופן אחר), וכתבו ראשונים שבזה תיקן את הקלקול של העברת נחלה, וגם קיים את מצות המת (מאירי שם), ועשה כן, לפי שאף המקבל את הנחלה הוא בכלל מסייע ידי עוברי עבירה (חתם סופר חו"מ קנא). ויש מהראשונים שכתבו שהמקבל את הנחלה אינו עובר איסור (שו"ת מהרי"ל עו אות ג).

היורש עצמו אם הסכים למחול על ירושתו אין בזה שום קפידא (שו"ת הרמ"א עט).

===בבן שאינו נוהג כשורה===

* רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, אם לא היו בניו נוהגים כשורה - ויש גורסים: לא היו נוהגים בו כשורה (רי"ף ורמ"ה בבא בתרא קלג ב; רמב"ם נחלות ו יא; שו"ע חו"מ רפב) - זכור לטוב (בבא בתרא שם).

* וחכמים חולקים, שאפילו אין בניו נוהגים כשורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה מי; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אמר שמואל (בבא בתרא שם, וכתובות נג א), מפני שאין ידוע איזה זרע יצא ממנו (כתובות שם), ופעמים שיוצא מן הבן הרע זרע הגון, ומהבן הטוב יוצא זרע שאינו הגון (ר"י בן חכמון שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רפב). ויש שכתבו שמי שיש לו בן רע, רשאי לכתוב ממונו לאחרים (פירוש רב סעדיה גאון משלי יז ב).

היה הבן מחלל שבת בפרהסיא, ואינו מגדל את בניו לתורה, באופן שרחוק הדבר שיצא ממנו זרע הגון, יש סוברים שרשאי האב להעביר ממנו נחלה (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ מג; אגרות משה חו"מ ב נ); ויש סוברים שאם היה הבן מומר (ראה ערכו) באופן שאין חייבים להשיב לו אבדה (ראה שו"ע חו"מ רסו ב, וראה ערך מומר), מותר להעביר ממנו נחלה (מחנה יהודה חו"מ רפב, וראה שם במסור, וכעין זה באגרות משה שם, ראה שם, וראה חתם סופר חו"מ קנג).

===בשאר יורשים===

יש סוברים שלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא במעביר נחלה מבניו דוקא, אבל לא משאר יורשים (ראה עיטור אות מ מתנת שכיב מרע, וחקרי לב חו"מ ב נד בדעתו; בית דוד חו"מ קלז; שו"ת מכתם לדוד חושן משפט טז ד"ה ברם).

ורבים סוברים שאין לחלק בין בנים לשאר יורשים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] תתקצח; ראה שו"ת הרא"ש פה ג; ראה תשב"ץ ב רסד וג קצ; חקרי לב שם), שהרי עוקר נחלה של תורה (מהר"ם שם).

ויש מפרשים שאף הראשונים המחלקים בין בנים לאחרים, אינו אלא בחומר הדבר (חתם סופר חו"מ קנא בדעת העיטור).

===כשמשייר קצת לבניו===

כתב נכסיו לאחרים, ושייר חלק לבניו, נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שלא אמרו שאין רוח חכמים נוחה אלא כשלא שייר לבניו כלום (עיטור אות מ מתנת שכיב מרע, ובקצות החושן רפב בשם תשב"ץ; שו"ת אבקת רוכל צב; ט"ז אה"ע קיג סק"א), אבל כשמשייר מקצת, הרי לא נעקרה נחלה של תורה (אבקת רוכל שם על פי רשב"ם), וכן מנהג העולם (בית דוד חו"מ קלז).

* ויש שכתבו שהמניח את בניו עניים הוא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל רשאי לתת חלק לאחרים ולהוריש חלקם לבניו (ראה מאירי בבא בתרא שם).

* ויש סוברים שאף המשייר ליורשים אין רוח חכמים נוחה הימנו (שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח; ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שלו).

אף המרבה לאחד מבניו וממעט לאחר יש שכתבו שהוא בכלל העברת נחלה (רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה בי), שלדעתם אף מקצת נכסיו בכלל הקפידא של העברת נחלה (רש"ש בבא בתרא שם).

===המקדיש נכסיו או נותן לצדקה===

אף המקדיש את נכסיו לשמים והניח את בניו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה בבא בתרא קלג ב; שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח; חתם סופר חו"מ קנא, ועוד). ומכל מקום לענין צדקה, אף על פי שהמבזבז מנכסיו לצדקה אינו רשאי לבזבז אלא עד חומש (ראה ערך גמילות חסדים, וערך צדקה), אין זה אלא מחיים, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, אבל לאחר מיתה רשאי (כתובות סז ב; רי"ף ורא"ש כתובות נ א; רמ"א יו"ד רמט א), ומעשה במר עוקבא שבזבז בשעת מיתתו חצי ממונו לצדקה (כתובות סז ב).

ונחלקו ראשונים:

* יש סוברים שרשאי לתת כל מה שירצה (אור זרוע צדקה יג; רמ"א שם; בית יוסף ולבוש יו"ד שם), אפילו כל נכסיו (פרי מגדים או"ח תרנו משבצות זהב ב בדעת הרמ"א).

* יש סוברים שיניח מקצת ליורשיו (מהר"ם [פראג] שם; תלמידי רבינו יונה שם. וכן כתב להלכה באגרות משה חו"מ ב נ), שלדעתם אין לחלק בין הקדש לצדקה (מהר"ם שם).

* יש סוברים שרשאי לתת עד שליש מנכסיו (שאילתות שם; ארחות חיים ב לד; קיצור שו"ע לד ד), או עד מחצית מנכסיו (פסקי ריא"ז כתובות ו ב ח; ערוך השלחן יו"ד שם).

* יש סוברים שכל אחד יעשה לפי עושרו ומצב יורשיו (ב"ח יו"ד שם בדעת רמב"ם ושו"ע שם; מאירי שם סז ב), ורשאי להקדיש אפילו כל נכסיו לצדקה, אלא שאם בניו או קרוביו צריכים לכך אין ראוי להעביר מהם נחלה יותר מדאי (מאירי שם נ א).

* ויש מהאחרונים מחלקים, שמי שאין לו בנים רשאי להניח מקצת נכסיו לצדקה, אבל מי שיש לו בנים אפילו נותן מקצת נכסיו לצדקה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמעביר נחלה מהם (חתם סופר חו"מ קנא). ויש מחלקים שהכל תלוי בכוונתו, שאם כוונתו להרבות זכויותיו אין בזה שום איסור, אבל אם כוונתו להעביר את נחלתו מיורשיו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (שו"ת בית יהודה (עייאש) ב נג; שו"ת ויוסף אברהם (דיין) יג, וכן צידד באגרות משה שם).

===במתנה מחיים===

הנותן את נכסיו במתנה לאחרים מחיים, נחלקו בדבר:

* יש סוברים שאין בכך כלום (ראה ר"י מלוניל בשיטה מקובצת בבא בתרא קמג ב, בפירוש הירושלמי שם; ר"ש הלוי במשנה למלך זכיה ומתנה ו א; כנסת הגדולה חו"מ רפב הגהות טור י, ושכן המנהג), שאם לא כן ביטלת כל מתנה בעולם (משנה למלך שם; יפה תואר שם).

* יש סוברים שיש בו משום העברת נחלה (ראה ר"ן כתובות סח א; ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שלו; ראה שו"ת הראנ"ח קיח; שו"ת צמח צדק החדש חו"מ מב; שו"ת מהרש"ם ז יב, וראה חתם סופר שם).

* ויש מחלקים, שאם כוונתו להעביר נחלה מיורשיו - אסור, אבל מטעם אחר, אין בו משום העברת נחלה (שו"ת ויוסף אברהם (דיין) יג); ויש מחלקים עוד, שבבריא הנותן מתנה אין משום העברת נחלה, כי מנין לנו שיגיע ממון זה ליורשיו ולא יפסיד אותו בחייו באיזה עסק, אבל שכיב מרע או זקן מופלג, יש בו משום העברת נחלה אף במתנה מחיים (ויוסף אברהם שם).

===בנותן כדי לקבל טובה===

הנותן מתנה לאחר מיתה כדי שיעשה לו המקבל איזו טובה, כגון שישמשנו לעת זקנתו, אין בו משום העברת נחלה, שהרי הוא לצורך עצמו (בית דוד חו"מ קלז; שו"ת צמח צדק החדש חו"מ מב).

===בנדוניא לבת===

אב הנותן נדוניא לבתו בשעת נישואיה, אין בזה העברת נחלה מן הבנים, לפי שמצוה עליו להשיא את בתו (ראה ערך אב (א): חובות האב), וכשהוא כותב לבתו נדוניא יפה יקפצו עליה לשאתה (ראה כתובות נג א, ורש"י ד"ה דאליה רבה יוחנן), ואף חכמים תיקנו שיכתוב אדם לאשתו כתובת בנין דכרין (ראה ערכו), כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, שמצוה על האב להשיא את בתו (ראה שם נב ב, ורש"י ד"ה ותקון).

ומכל מקום יש מהראשונים סוברים שאין לתת לה יותר מעשירית מנכסיו (ראה ערך עשור נכסים) - כדרך שתיקנו לבת שנוטלת לאחר מיתת האב עשור נכסים (ראה ערכו) לצורך נישואיה - משום שדומה להעברת נחלה (תוספות שם נ ב ד"ה ומאי בשם רבינו חננאל; ראב"ן כתובות סא; רמ"א אה"ע קיג א בשם יש אומרים, וחלקת מחוקק שם סק"ה); ויש סוברים שרשאי להוסיף לה יותר מעישור נכסים (רשב"א שם סח א; רמ"א שם, וט"ז שם סק"א, שכן המנהג).

===בשטר חצי זכר===

יש מקומות שנהגו שהאב נותן לבתו בשעת נישואיה שטר חצי זכר, שנוטלת על ידיו בירושה עם הבנים חצי חלקו של בן זכר (ראה לעיל: הפקעתה באופנים אחרים, בשם הרמ"א), ואין בזה העברת נחלה, שהרי זה כנדוניא שמותר לתת לבתו (שו"ת מהר"ם מינץ מז); ועוד, שאינו נותן בלשון ירושה אלא בדרך חיוב והודאה (נחלת שבעה כא ו).

===במטלטלין===

יש מהאחרונים שכתב שאין קפידא בהעברת נחלה אלא בקרקעות, ולא במטלטלים (לבוש האורה בראשית כד י. וראה שו"ת מהרי"ט ב חו"מ ו ד"ה וכי תימא, ושו"ת מהרש"ם ז יב בדעתו), ורבים סוברים שאין חילוק בדבר (צידה לדרך בראשית שם; נחלת שבעה כא ו; שו"ת הלכות קטנות ב רסז; מהרש"ם שם).

==בגוי==

===דין ירושת גוי ומקורה===

גוי (ראה ערכו) יורש את אביו דבר תורה (קדושין יז ב, ושם יח א, ונזיר סא א; רמב"ם נחלות ו ט; טוש"ע חו"מ רפג א), וישראל שהחזיק בנכסים עובר משום גזל (ראה ערך גזל הגוי. ר"י מלוניל וריטב"א קדושין שם).

ומצינו שאמרו שגויים אינם בני נחלה (יבמות סב א; בכורות מז א. וראה ערכין יד א), ונחלקו ראשונים:

* יש שנראה מדבריהם, שהאומרים כן סוברים שאין גוי יורש את אביו (רב האי גאון באוצר הגאונים מלואים שם; רבינו גרשם בכורות שם בפירוש א), שאין לו שאר האב (ראה ערך יחס. רבינו גרשם ערכין שם), אלא שמהם שכתבו להלכה שהוא יורש (רב האי גאון שם).

* ורבים מפרשים, שאין דיני ירושתם שוים לישראל (ראה להלן), אבל יורשים הם, שלענין ירושה לא הפקירה התורה את זרעו, ויש לו אב (תוספות בכורות מו א ד"ה נתגיירה; רמב"ן יבמות צח א. וראה ערך יחס).

מקור דין ירושה בגוי הוא מהכתוב כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה (דברים ב ט. קדושין שם), ויש למדים מהכתוב בעבד עברי (ראה ערכו) הנמכר לגוי וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה נ), ודרשו: עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו, מכלל שיש לו לגוי יורשים (קדושין יז ב).

===ירושת בכור וקדימת הבן===

כתבו ראשונים שאין בגוי דין ירושת הבכור (ראה ערכו) ליטול פי שנים (רש"י יבמות סב א ד"ה בנכריותן; תוספות שם ד"ה דלאו), ופירשו כן אותה שאמרו שגויים אינם בני נחלה (ראה יבמות שם, ובכורות שם), שאין בהם דין נחלה כישראל, אבל ירושה נוהגת בהם (רש"י שם).

וכן יש סוברים שהבן והבת נוטלים בשוה (רש"י שם; מאירי שם); ויש שנראה מדבריהם שאף בגוי אין לבת כלום במקום בן (ראה תוספות בבא בתרא קטו ב ד"ה מלמד, וקובץ שיעורים שנז בדעתם).

===בנו מבת ישראל===

גוי הבא על בת ישראל וילדה, אין הבן יורש את אביו הגוי (ראה תוספתא בבא בתרא ז א; ראה ראב"ן יבמות מה; ראה תוספות הרא"ש קדושין יח א, ורמב"ן וריטב"א שם בשם יש אומרים; רמ"ה גיטין מג א), שישראל גמור הוא, לסוברים כן (ראה ערך גוי וערך יחס), ואינו ראוי לירש את הגוי (רמב"ן ורשב"א שם), שאינו נחשב אביו כלל (ראה ערך יחס. ריטב"א שם), שהרי הבן הולך אחר אמו (ראב"ן ורא"ש שם; רמ"ה שם).

===גר בירושת אביו הגוי===

גר אינו יורש את אביו הגוי מן התורה (קדושין יז ב; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), לפי שאינו מתייחס אחריו, וכקטן שנולד מאליו הוא (ראה ערך גר: יחסו לקרוביו וערך יחס. רש"י קדושין שם ד"ה כי; רמב"ם בפירוש המשניות דמאי ו י). אבל מדברי סופרים יורש (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

טעם התקנה, שחששו שמא יחזור הגר לסורו (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), משום ממונו (רש"י שם), כדי לרשת את אביו (פירוש המשניות שם), ואף שגם אם יחזור לסורו אינו אלא כישראל מומר (ראה ערך גר: כשחזר לסורו), ואינו יורש את אביו מן הדין, שמא יטעה בזה ויסבור שחוזר לגויותו ויורש את אביו (תוספות ישנים שם ד"ה אלא; תוספות חכמי אנגליה שם); או שמא יחזור לסורו כדי לירש בדיני הנכרים בערכאות שלהם (מאירי שם); או שאם לא יירש, שמא מתוך כעס יחזור לסורו (שיטה לא נודע למי קדושין שם).

הגר שחזר לסורו בחיי אביו הגוי, יש שהסתפק אם הוא בכלל תקנת חכמים שהגר יורש את אביו הגוי (תוספות רבי עקיבא איגר דמאי ו י).

===גר שירש עבודה זרה מאביו הגוי===

גר וגוי שירשו את אביהם הגוי, הגר יכול לומר לגוי טול אתה עבודה זרה (ראה ערכו) ואני אטול מעות (משנה דמאי ו י; רמב"ם עבודה זרה ז ה; טוש"ע יו"ד קמו ד, וטור חו"מ רפג), ואף על פי שכבר זכה הגר בירושתו מיד כשמת אביו, ויש בנכסים גם עבודה זרה, אינו כנוטל עכשיו חילופי עבודה זרה, שאסורים, לפי שירושת הגר את אביו הגוי אינה אלא מדרבנן (קדושין יז ב), ולא תיקנו חכמים ירושה לגר אלא בהיתר, שהם אמרו והם אמרו (ראה ערכו. תוספות ישנים קדושין שם).

ויש מפרשים, שהואיל ולהלכה בדרבנן יש ברירה (ראה ערכו), כשנוטל את ההיתר הוברר שההיתר הוא שנפל לחלקו (ר"ש איגר בגליון מהרש"א יו"ד שם, ובשו"ת רבי עקיבא איגר א רכא ו בדעת רש"י).

ויש מפרשים שהתירו לו להחליף מאותו טעם שתיקנו לו ירושה, שמא יחזור לסורו (ר"י מלוניל שם).

===גוי בירושת אביו הגר===

אין הגוי יורש את אביו הגר (קדושין יז ב; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), והמחזיק בנכסים, זכה בהם, אם אין לגר יורשים אחרים (ר"י מלוניל שם, וראה ערך גר: מת ואין לו יורשים).

===גר בירושת אביו הגר===

אב ובנו שהתגיירו - וכן אם ובנה (שמחות למהר"ם פה) - אין הבן יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (קדושין יז ב, ורש"י ד"ה וגר; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), וכן שנינו: לוה מעות מן הגר שהתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו (שביעית י ט; טוש"ע חו"מ קכז ב), שהרי אינו מתייחס אחרי אביו, ואף חכמים לא תיקנו שיירש אלא את אביו הגוי, אבל בגר את הגר לא תיקנו (רמ"ה בבא בתרא ט צז), שאין חזרתו לסורו מועילה לו (מאירי שם), שאפילו יחזור לסורו לא יירש, שאין הגוי יורש את הגר (ראה לעיל. תוספות הרא"ש קדושין שם).

===הורתו שלא בקדושה===

אף מי שהתגיירה אמו כשהיא מעוברת, אינו יורש את אביו הגר (ראה בכורות מו א, ורש"י ותוספות שם ד"ה נתגיירה; קדושין יח א; רמ"ה בבא בתרא קמט א; רמב"ם זכיה ומתנה ט ז, ושם א ו; שו"ע חו"מ רעה א, ושם רפג א), שאינו מתייחס אחריו (רש"י ותוספות שם, וראה ערך גר).

==צוואת הרבי==
{{ערך מורחב|ערך=[[צוואת הרבי]]}}

==לקריאה נוספת==
*מנחם ברונפמן, '''צוואה כהלכתה''', שבועון כפר חב"ד גליון 1938 עמוד 45

{{הערות שוליים}}