עריכת הדף "חטא המרגלים"

{{פירוש נוסף|נוכחי=שנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה|אחר=מרגלים שנשלחו על ידי יהושע|ראו=מרגלי יהושע}}
ה'''מרגלים''' היו קבוצה מנשיאי ה[[שבטים]] שנשלחו בעת שהותם של בני ישראל במדבר - לבקשת בני ישראל - לתור את [[ארץ ישראל]] לקראת היכנסם לארץ. שליחותם הסתיימה לבסוף באופן בלתי רצוי - כאשר דיברו על הארץ לרעה והפחידו את ישראל מהכניסה אליה. בעקבות זאת גזר ה' על בני ישראל עיכוב של ארבעים שנה במדבר, שבהם מתו [[דור המדבר]].

==סיפור המרגלים==
משהתקרבו בני ישראל לארץ ישראל והתכוננו לקראת המלחמה עם ה[[שבעה עממין]]. ציווה ה' את משה על שליחת המרגלים, וכמסופר בתורה:
{{ציטוט|תוכן=וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:|מקור=במדבר יג, א-ב.}} אולם חז"ל מציינים כי יוזמת שליחות זו לא באה מצידו של הקב"ה כי אם הייתה לבקשת עם ישראל כמסופר בתורה בפרשת דברים {{ציטוטון|וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.}} ולכן ענה לו הקב"ה "שלח לך" "לדעתך" והקב"ה לא היה מרוצה מכך.{{הערה|1=גמרא סוטה לד ע"ב וברש"י שם. רש"י במדבר יג ב. ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14123&st=&pgnum=411 במדרש תנחומא פרשת שלח (ה)].}}

המרגלים נשלחו לארץ ישראל. [[כלב בן יפונה]] היה היחיד שפרש מהם והלך לחברון להתפלל על קברי [[האבות]] על כך שחבריו לא יצליחו במזימתם. המרגלים כרתו אשכול ענק של ענבים ונשאו אותו במוט, וכך חזרו ממשימתם לאחר ארבעים יום. האמת היא שהסיור היה אמור לקחת שמונים יום, אלא ש[[הקב"ה]] ידע שעל כל יום הוא יעניש את בני ישראל להישאר שנה נוספת במדבר, ועל כן קיצר את הליכתם כדי לקצר בעונש. המרגלים חזרו למקום חניית העם במדבר ודיווחו שבמקום ארץ זבת [[חלב]] ודבר הם מצאו ארץ שלא ניתן לכבוש כלל. כלב בן יפונה לעומתם הזכיר לכולם כיצד משה חצה את ים סוף והוריד להם את המן מן השמים וכיון שכך, אין דבר בלתי אפשרי. את דבריו סיים בכך שאין מה לפחוד כלל. אך למרות זאת בני ישראל טענו כי מוטב להם לחזור למצרים, והעבירו את הלילה בבכיה. אותו לילה היה ליל תשעה באב, והקב"ה אמר שהיות ובני ישראל בכו באותו לילה ללא סיבה, הוא אכן ימצא סיבה בעתיד לבכיה לדורות בלילה זה, ואכן [[בית המקדש הראשון]] והשני, שניהם נחרבו בליל תשעה באב, ועל כך אנו בוכים מידי שנה. 

כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המשיכו בדבריהם לעם ישראל ומנסים לשכנעם לבטוח בה' שיביא אותם לארץ טובה, ארץ זבת [[חלב]] ודבש. הם גם מפצירים בעם שלא לדבר נגד ה' ונגד משה, אך דבריהם נופלים על אזנים ערלות והעם אף מנסים לרגום אותם באבנים.

===העונש===
====הגזירה להשאר במדבר====
בעקבות החטא, אמר ה' למשה{{הערה|שלח יד, יא ואילך.}}: {{ציטוטון|עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ}}, ולכן הציע ה' להכות את העם כולו ב[[מגפה|מגפת דבר]] ולהקים עם חדש מצאצאיו של משה. משה טען שהמתת העם כולו תגרום ל[[חילול השם]] בעיני ה[[מצרים]] ו[[אומות העולם]] בכלל - שיחשבו שאין בכוחו של ה' לנצח את עמי כנען. לכן, ביקש משה רחמים מה' שיסלח על עוון העם. ה' אמר לו אז: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", אך גזר על כל הדור שיצא ממצרים, מגיל עשרים ועד שישים, שיתעכבו במדבר עד שימותו כולם, ורק לאחר ארבעים שנה במדבר יזכו הדור הבא להכנס לארץ ישראל.

הטעם לכך ש[[משה רבינו]] לא טען מאומה על עצם גזירת ההמתה של כל ישראל, ורק על חילול ה' שתגרום אצל הגויים - מבאר הרבי:
* חטא המרגלים חמור יותר מ[[חטא העגל]] בכך שזו הנהגה חוזרת על עצמה (כדברי ה' "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה"), והחטא אינו סתם עבירה על ציווי ה', אלא נוגע ליסוד האמונה (כדברי ה' "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי"). לכן ברור היה למשה שגזירת ההמתה אינה עונש, אלא תיקון שמטרתו להעלות את ישראל כדי שחטאם יתכפר ויוכלו לעלות ל[[עולם הבא]] (עד שאפילו הגויים ידעו שהעונש הוא "'''וַיִּשְׁחָטֵם''' בַּמִּדְבָּר" - ש[[שחיטה]] אינה סתם הריגה, אלא העלאה). טענתו היתה רק כנגד זה שהעונש על פגם באמונה, יגרום בעצמו לחוסר אמונה אצל הגויים, שיטענו שה' היה צריך להכניס את היהודים לארץ כדי לקיים את דבריו, ורק אחר כך להמית אותם{{הערה|שם=כגב|[https://drive.google.com/file/d/1WIVYQAWEOsv7Bq8Zeq3BNBMvkcvNdBB-/view לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ב].}}.

* הרקע לדבריו של הקב"ה היה שאכן הצדק היה עם המרגלים, ובדרך ה[[טבע]] לא היתה אפשרות לכבוש את הארץ ולנצח את יושביה, אלא רק בדרך [[נס]]. לכן, כאשר בני ישראל אינם מאמינים בניסי ה', אכן אין הם כלי להנהגה ניסית, ולא יוכלו להכנס לארץ - לא כעונש, אלא כתוצאה טבעית של הנהגתם. משה טען רק שלמרות החסרון באמונתם של ישראל, אם ימותו ייגרם חסרון אמונה גדול יותר בעיני הגויים; וה' השיב לו "סלחתי '''כדברך'''", כלומר, שאכן לא ראוי להמיתם באופן שיגרום חילול ה', ולכן לא ימותו כאחד. לכן הדגיש ה' כטעם לעונש{{הערה|שלח שם, כב.}}: {{ציטוטון|כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי . . וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי}} - אילו היה חטאם רק חלישות באמונה, היה ה' יכול להראות להם ניסים גדולים יותר שיביאו אותם להאמין. אך כיון שאחרי כל הניסים הם ממשיכים לנסות את ה', גם בזמן הניסים גופא, אין שום אפשרות להכניסם לארץ{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1A8HMC3KbYTNjhYfNkhyuWXKnwVOdATpW/view לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ג].}}.

מכך שה' גזר עליהם להשאר במדבר ולא להכנס לארץ, אף שזה מה שרצו מלכתחילה - מובן גם בפשט, כפי שמבארת החסידות, שלא הגיע להם עונש, כי חטא המרגלים לא היה חטא במובן הפשוט, אלא טעות בעבודת ה'. באמת רצונם להשאר במדבר במצב של עבודת ה' נעלית, ללא הצער וטרדות הפרנסה שבאץ ישראל - היה רצון נכון, וכשיטת [[רבי שמעון בר יוחאי]]{{הערה|ברכות לה, ב.}}: "אדם חורש . . וזורע . . תורה מה תהא עליה". הטעות שלהם היתה שחשבו שהשהות במדבר היא תכלית הדביקות בה', ולא ידעו שזו רק ההכנה לתכלית הסופית שהיא עבודת ה' בארץ ישראל, שהיא העבודה לשם שמים בתכלית, לא רק בשביל להדבק בה' אלא כדי למלא את רצונו. לכן, כשלא היו מוכנים להגיע לתכלית זו, נתן להם ה' עוד זמן להתכונן במדבר כדי שיהיו ראויים לתכלית העבודה בארץ ישראל{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1Kqh2NUZqKgXXekDaXZ7MiZA79mO4Jjfz/view לקוטי שיחות חלק לג, שיחת שלח ב].}}.

נחלקו תנאים בשאלה האם עונשם של דור המדבר הוא רק ב[[עולם הזה]], אבל יזכו לעולם הבא, או שיענשו ולא יזכו גם לעולם הבא. לדעת [[רבי עקיבא]] אין להם חלק לעולם הבא, אך כמה מהתנאים חולקים עליו, והגמרא מביאה את דברי [[רבי יוחנן]] כנגד רבי עקיבא: "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" [= עזב רבי עקיבא את חסידותו]{{הערה|סנהדרין קי, ב.}}. גם ב[[ספר הזוהר|זוהר]] משמע כדעה שיש להם חלק לעולם הבא, וכן מסתבר גם בפשט הכתובים - שעונשם היה "שחיטה" שהיא העלאה (כנ"ל){{הערה|שם=כגב}}. בנוסף, מבאר הרבי, שגם לדעה שאין להם חלק לעולם הבא - יזכו ל[[תחיית המתים]], לאחר שיירקב גופם, וייבראו מחדש כמציאות חדשה{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1-r3Btga4mdbU5FnIVyrLBBwlS3EhQpcQ/view לקוטי שיחות חלק חי, שיחת חוקת ב], סעיף יב.}}. כמו כן בפנימיות התורה מבוארת הדעה ש"אין להם חלק לעולם הבא" - שאין להם '''צורך''' בעולם הבא{{הערה|לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ב, הערה 60. וראה לקוטי שיחות חלק לג, שיחת שלח ב, הערה 61 - בטעם הדבר.}}.

====מיתת המרגלים====
בנוסף לכך, נענשו המרגלים עצמם בעונש חמור - [[מידה כנגד מידה]]: כיון שחטאו בלשונם, "נשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם"{{הערה|רש"י שלח שם, לז.}}. למרות שתפילת משה רבינו הועילה להקל את העונש מעם ישראל כולו, למרגלים לא הועילה תפילה זו. הסיבה לכך מודגשת בלשון הפסוק המספר על עונש המרגלים{{הערה|שלח שם, לו.}}: {{ציטוטון|וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ '''עָלָיו''' אֶת כָּל הָעֵדָה}} - כיון שהם חטאו לא רק נגד ה', אלא נגד משה רבינו, שהלינו את העדה עליו, לכן לא יכול היה משה להתפלל עליהם, בדומה למאמר חז"ל "אין קטיגור נעשה סניגור"{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/11jL9UYzLdIIfDo4wt9CIuAZC3mlpvHc-/view לקוטי שיחות חלק יג, שיחת שלח ב].}}.

המועד בו קיבלו המרגלים את עונשם ומתו - נתון במחלוקת:
*לפי הפשט, מתו מיד ביום שבו חטאו - [[תשעה באב]], עוד קודם חטא המעפילים{{הערה|בלקוטי שיחות חלק יג שם הערה 23, שכן הוא לפי הפשט, ובתשובת הרא"ש. וראה באריכות [https://chabadlibrary.org/books/11200017556 שיחת ש"פ שלח תשל"ב].}}.
*באותו היום החלה לשונם להשתרבב, והתייסרו עד [[ז' באלול]] (או [[י"ז באלול]]{{הערה|כגירסת [[תרגום יונתן בן עוזיאל]] - הובאה בבית יוסף ובאר היטב אורח חיים סימן תקפ.}}) שאז מתו{{הערה|בית יוסף שם.}}.
*רק בז' באלול (או י"ז באלול) החל עונשם ומתו{{הערה|ב"ח שם. וכן היא שיטת אדמו"ר הזקן בתניא - ראה לקוטי שיחות ושיחת ש"פ שלח הנ"ל.}}.

אף שבמשנה{{הערה|סנהדרין קח, א.}} נאמר שהמרגלים לא יזכו גם לעולם הבא - הרבי מבאר שהדברים שנויים במחלוקת, והמשנה מתאימה לדעה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא; ואילו אלו שסוברים שיש לדור המדבר חלק לעולם הבא, יאמרו כך גם לגבי המרגלים עצמם, אף שחטאם חמור יותר{{הערה|שם=כגב}}. 

===בעקבות החטא===
*'''[[המעפילים]]''': קבוצת אנשים התחרטה על חטאם, וקמו בבוקר המחרת בנסיון ללכת ישירות לארץ ישראל. משה הזהירם שלא לעשות זאת כיון שהקב"ה לא עימם, אך הם לא שעו לאזהרותיו. העמלקים יצאו למלחמה עימם והם נהרגו כולם.

*'''[[המקושש]]''': לאחר חטא המרגלים, אירע המעשה שבו נמצא יהודי מקושש עצים ב[[שבת]], ונסקל{{הערה|לדעת תוספות (ב"ב קיט, ב ד"ה אפילו) ורמב"ן (שלח טו, לב). לעומת זאת, לדעת רש"י (שלח שם) לפי הספרי, אירע המעשה בשנה הראשונה ליציאת מצרים.}}. [[תוספות]]{{הערה|שם=בב|בבא בתרא שם.}} מביאים [[מדרש]] המבאר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, כי לאחר שנגזר עליהם להשאר במדבר חשבו ישראל שאינם מחוייבים במצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו. [[המהרש"א]]{{הערה|שם=בב}} מבאר שלפי הסבר המדרש, לפי האמת לא נחשב מעשהו לחילול שבת, שהרי זו [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]], ונסקל רק מפני שכלפי בית הדין לא היתה כוונתו הטובה גלויה, ובדיני אדם התחייב על המעשה למרות הכוונה שבליבו.
:הרבי מבאר, שישראל לא חשבו שהגזירה פוטרת אותם מכל המצוות, אלא מקיום המצוות באופן השייך לארץ ישראל - שם ההדגשה היא על מעשה המצוות. ישראל סברו שכיון שישארו במדבר, מחוייבים רק במצוות שבמחשבה ודיבור, ולא במצוות מעשיות. המקושש בא להדגיש את ההיפך: למרות שמצד הכוונה והמחשבה לא עשה חטא, נענש בגלל שהמעשה היה חטא. בכך הדגיש את חשיבותם של המצוות המעשיות{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1wvlT1Xe9JpYny5sySrCfg73eqmrKIZt4/view לקוטי שיחות חלק כח, שיחת שלח ב].}}.

==בתורת הקבלה והחסידות==
טענת המרגלים לפי החסידות היתה שלא רצו להכנס לארץ ישראל, שם יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים ובטדרות הפרנסה, והעדיפו להשאר במדבר, שם אכלו את ה[[מן (לחם מן השמים)|מן]], שתו מ[[בארה של מרים]] ושהו ב[[ענני הכבוד]]. על פי [[הקבלה]], הם רצו להשאר בעולם ה[[מחשבה]] ולא לרדת לעולם ה[[דיבור]]; או להשאר בעולם הדיבור ולא לרדת לעולם ה[[מעשה]]{{הערה|[[לקוטי תורה]] שלח לז, ב. לח, ב. אור התורה שלח ס"ע תמג ואילך. ס"ע תנה ואילך. [https://drive.google.com/file/d/1JEFc0lNRyMoeEn5TkM5VsUXiYBMkCerc/view לקוטי שיחות חלק ד, שלח]. ועוד.}}.

זו משמעות טענתם כי יושבי הארץ חזקים ח"ו ("ממנו") מהקדוש ברוך הוא, ו"כביכול אפילו בעל הבית (הקב"ה) אינו יכול להוציא כליו משם"{{הערה|סוטה לה, א.}}: הם ידעו שה' עשה ניסים רבים, אך חשבו שרק בשהות במדבר, מנותקים מענינים ארציים, יוכלו לזכות בניסים, ורק במצב כזה אפשר להוציא את הניצוצות החבויים בקרב ארץ כנען הגשמית ולהעלותם לקדושה. אבל כאשר יכנסו לארץ ויתנהגו לפי הטבע, כפי שקבע הקב"ה, עלולים לשקוע בארציות ולא אפשרי לנצח את הטבע. המרגלים טעו, בכך שלא ידעו על כוחו של הקב"ה לחבר את הטבע והלמעלה מן הטבע יחד, באופן של [[נמנע הנמנעות]]{{הערה|לקוטי שיחות חלק ד שם.}}.

===שינוי בסדר השליחות===
חטא המרגלים{{הערה|משיחת שבת [[פרשת שלח]], מברכים החודש תמוז ה'שי"ת. [[תורת מנחם]] כרך א עמ' 103-108 – בלתי מוגה.}} היה בכך שבדברי תשובתם עירבו את שיכלם ושינו את סדר הדברים שאמר להם משה: משה ציווה אותם לראות תחילה את העם "החזק הוא הרפה וגו'", ואחר-כך את הארץ "השמנה היא וגו'", ובדברי תשובתם שינו את הסדר והקדימו "ארץ זבת חלב ודבש היא" ואחר-כך "עז העם היושב בארץ גו'".

והחילוק שביניהם: שליחותו של משה היא – בתחילה אודות המלחמה והכיבוש ("החזק הוא הרפה גו'") ואחר כך אודות הרווח והשכר ("השמנה היא אם רזה וגו'"), כי העיקר היה אצלו כיבוש המלחמה (ולא הרווח והשכר – שלא על-מנת לקבל פרס).

ולא עוד אלא שהקדים "החזק" ל"הרפה" – כי, השליחות לכיבוש הארץ היא בכל האופנים, גם אם צריכים מלחמה כבדה, ולכן השליחות היא לכתחילה על-מנת ואף-על-פי שהוא חזק (ועוד יש לומר, שעל ידי שהולכים במסירות-נפש ללחום על מנת שהוא חזק, על ידי זה עצמו נעשה רפה).

והמרגלים שינו את הסדר ואמרו כפי שמתקבל מצד שיכלם – תחילה אודות השכר ("זבת חלב ודבש") ואחר-כך אודות המלחמה והכיבוש ("עז העם היושב בארץ"), שהעיקר אצלם הוא השכר (על-מנת לקבל פרס), ומזה באים לחשב חשבונות בנוגע לעבודת המלחמה והכיבוש, שעבודה קלה (הרפה) כדאית היא בשביל שכר זה, ועבודה קשה יותר (החזק) אינה כדאית, ועד שעלולים לטעות ולומר שאם עבודה קשה היא אי-אפשר לעשותה, כפי שאמרו אחר-כך: "לא נוכל לעלות וגו'".

ולכן, כשראה כלב שהמרגלים מערבים שיכלם ומשנים משליחותו של משה, אפילו בנוגע לסדר הדברים בלבד – מיד השתיקם.

ומההוראות שעלינו ללמוד מפרשת המרגלים – שלא לערב את השכל ולעשות איזה שינוי, אפילו שינוי הסדר בלבד, בדברי הרבי, גם כשנדמה לו שעל ידי שינוי זה יצליח יותר בשליחותו, כי בשינוי קצת מדברי הרב אפשר לטעות עד בדומה לטעות המרגלים, ובמכל-שכן וקל-וחומר: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני-ישראל המה", כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" – אנשים כערכנו על-אחת-כמה-וכמה.

כמאמר רז"ל{{הערה|שבת קה, ב. ועוד.}} "כך אומנתו של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר עבודה זרה", שהיצר-הרע, הנקרא "דער קלוגינקער (הפיקח)", אינו מתחיל לומר לאדם לעבור עבירה, כי בהתחלה כזו בוודאי לא ישמע לו, אלא תחילת דבריו "עשה כך", שכאשר עושה מצווה אומר לו היצר: גם אני מסכים שתעשה כך, וכשמתחיל להקשיב לדעתו ועצתו – אף שההתחלה היא בנוגע לענייני מצוה, אבל מערב דעתו ועצתו – הרי זה שורש ל"אומר לו עבוד עבודה זרה".

ולכן, התנאי העיקרי במילוי השליחות הוא – שמירת דברי הרב ללא שינוי, וללא עירוב השכל, מתוך קבלת-עול דווקא.

===החזרת האמונה===
ב[[ליקוטי אמרים - פרק כ"ט]] נתבאר הטעם כי מתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו, ודרשו חז"ל "אל תקרי ממנו כו'" דהיינו שלא האמינו ביכולת ה', ואחר כך חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. וקשה: מאין חזרה ובאה להם ה[[אמונה]] ביכולת ה', הרי לא הראה להם [[משה רבינו]] שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ. 

אלא מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שה[[סטרא אחרא]] המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת [[נפש אלוקית|נפשם האלהית]] בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו', וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב "ויתאבלו העם מאד" וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:חומש במדבר]]