עריכת הדף "דוד נינצינסקי" (פסקה)

== תולדות חיים ==
נולד בשנת [[תש"ז]], ב[[שנחאי]] שב[[סין]]. בצעירתו עבר ל[[ברזיל]], שם למד לראשונה לתקוע ב[[שופר]]. עוד כשהיה ב[[רוסיה]] התקרב ל[[חסידות חב"ד]]. 

בשנות המ"מים עבר ל[[ביתר עילית]], בה הוא ניהל את מפעל [[שופר|השופרות]] הקטן והייחודי שלו - "שופר מבית דוד". 

ב[[ראש השנה לאילנות]] - [[ט"ו בשבט]] [[תשפ"ג]], הלך לעולמו, בגיל 76. נטמן ב[[בית עלמין הר המנוחות]].

בעיתון 'שערים' ב[[ביתר עילית]] מסופר עליו:

{{ציטוט|ר' דוד הוא בעל תוקע ותיק בעצמו, והוא מעבד את [[שופר|השופרות]] שיוצאים תחת ידיו בעמל רב ובמיומנות מיוחדת, מתוך ידע רחב בחוקי האקוסטיקה והיכולת להפיק מקסימום תקיעות צלולות במינימום מאמץ פיזי. את השיטה המציא בעצמו, והוא ממשיך לשפר ולפתח אותה כבר מעל ל-30 שנה. ר' דוד מבצע את העבודה בסטודיו קטן בביתו, שם ייצר לו באופן עצמאי כלים ומכשירים המסייעים לו בתהליך העיבוד על פי כל כללי ההלכה המחמירים ביותר. הוא פועל מתוך מחויבות בלתי מתפשרת להביא כל [[שופר]] למצב המקסימלי שלו מבחינת תפוקת הקולות, ולא יניח מידו [[שופר]] בטרם הגיע לתוצאה מושלמת בקלות התקיעה ובצלילות הקול. על לקוחותיו נמנים גדולי בעלי התקיעה בארץ, רבנים ואדמו"רים רבים, ביניהם - כ"ק האדמו"ר מצאנז, כ"ק האדמו"ר מסקווירא, כ"ק האדמו"ר מצאנז, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה, כ"ק האדמו"ר מלעלוב ועוד רבים מגדולי ישראל}}.

בכל [[חודש אלול]] היה תוקע למעלה מ-300 תקיעות, דבר שהקפיד עליו במשך כל השנים. על זה סיפר ר' דוד לעיתון 'משפחה': "הסיבה לכך היא פשוטה: אם אדם צריך לעלות על הר והוא מתאמן כל יום במלאכת הטיפוס עם משא של 50 קילוגרם על גבו, ביום המיועד, כשהוא ללא המשא הכבד הוא יעפיל בקלילות במעלה ההר. אם אני מתאמן על 300 קולות, אחר כך 100 קולות נראים משימה הרבה יותר קלה לביצוע". 

ר' דוד היה משנה לתלמידיו: "[[שופר]] אינו כלי נגינה רגיל לכל כלי נגינה יש מספר שנים של לימוד שאדם צריך להקדיש על מנת לרכוש מיומנות, ומעבר לכך צריך רק להתאמן. הלימוד לתקיעת [[שופר]] לא נגמר כל החיים מהסיבה הפשוטה - [[שופר]] ו[[גאווה]] לא הולכים ביחד, וכל החיים אדם צריך ללמוד איך לבער מקרבו את הנגע הזה של ה[[גאווה]]". 

=== שופר - חלק מהנשמה ===
מכל השופרות שעברו תחת ידיו נקשר ר’ דוד לשופר אחד שמבחינתו הוא יחיד ומיוחד וממנו הוא סרב להיפרד. למרבה הפלא, מאחורי השופר הזה לא עמד שום סיפור מיוחד, אלא סתם שופר שר’ דוד אהב במיוחד, והתקיעה בו הייתה צלולה באופן יוצא דופן.

שמעו של השופר המיוחד הזה הגיע למרחוק, אולם למרות הצעות נדיבות מאד שקיבל ר' דוד – מעולם לא הסכים למכור אותו. ר' דוד סיפר: "יהודי עשיר מהרצליה שהציע לי סכום עתק עבורו שאל אותי: "למה?! הרי בסכום שאני מציע לך אתה יכול לקנות כמה וכמה שופרות מעולים!". אמרתי לו שברגע שבן אדם מבין מה זה שופר הוא הופך להיות חלק מהנשמה שלו והקול שמופק מהשופר זה קול נשמתו. השופר הזה ליווה אותי בכל כך הרבה מקומות עד שהוא חלק מהנשמה שלי ואני לא יכול להיפרד ממנו".