עריכת הדף "חזקת שלש שנים" (פסקה)

==יסוד הדין==
בגמרא ([[בבא בתרא]] כט, א) מובא בשם [[רבא]] כי יסוד זה דין מיוסד על כך שאדם שומר את [[שטר]]ו רק במשך שלש שנים. לאחר שלש שנים אדם אינו שומר יותר את שטרותיו וממילא גם אין לו שטר כזה הוא נחשב כבעלים.

בסברתו של רבא נחלקו המפרשים. הראשונים במקום כמו ה[[רמב"ן]] וה[[רשב"א]] מפרשים כי יסוד הבעלות היא עצם ההשתמשות בבעלים כקרקע, וטענת "אחוי שטרך" (הראה את שטרך) היא טענה שעשויה לקלקל חזקה זו מכיון שקיימת ראיה נגדית: אם אכן קנית את הקרקע ממני, היכן הראיות? לאחר שלשה שנים בהם אין דרך יותר להחזיק שטרות, מכיון שהבעלים מרגישים את עצמם בטוחים לאחר שכבר שלשה שנים שלא מחה איש בפניהם, אין דרך לשמור את השטרות וממילא די בהתגוררות בקרקע לשמש כחזקת בעלות.

יחיד הוא בעל הקצות החושן שמפרש את דברי הגמרא כפשוטם, וקובע כי מדובר אכן בתקנת חכמים מסויימת השומרת על זכויותיו של אדם לאחר תקופה מסויימת בה הוא לא יכול לשמור יותר על שטרותיו, והתקנה היא שעל אדם מוטלת האחריות לשמור שלא ישב איש בקרקעותיו במשך תקופה ארוכה כ"כ של שלושה שנים ללא מחאה וגילוי דעת נגדי, ואם לא עשה כן - יפסיד את הקרקע לטובת המתגורר, בלית ראיות.