עריכת הדף "חטא המרגלים" (פסקה)

==סיפור המרגלים==
משהתקרבו בני ישראל לארץ ישראל והתכוננו לקראת המלחמה עם ה[[שבעה עממין]]. ציווה ה' את משה על שליחת המרגלים, וכמסופר בתורה:
{{ציטוט|תוכן=וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:|מקור=במדבר יג, א-ב.}} אולם חז"ל מציינים כי יוזמת שליחות זו לא באה מצידו של הקב"ה כי אם הייתה לבקשת עם ישראל כמסופר בתורה בפרשת דברים {{ציטוטון|וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.}} ולכן ענה לו הקב"ה "שלח לך" "לדעתך" והקב"ה לא היה מרוצה מכך.{{הערה|1=גמרא סוטה לד ע"ב וברש"י שם. רש"י במדבר יג ב. ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14123&st=&pgnum=411 במדרש תנחומא פרשת שלח (ה)].}}

המרגלים נשלחו לארץ ישראל. [[כלב בן יפונה]] היה היחיד שפרש מהם והלך לחברון להתפלל על קברי [[האבות]] על כך שחבריו לא יצליחו במזימתם. המרגלים כרתו אשכול ענק של ענבים ונשאו אותו במוט, וכך חזרו ממשימתם לאחר ארבעים יום. האמת היא שהסיור היה אמור לקחת שמונים יום, אלא ש[[הקב"ה]] ידע שעל כל יום הוא יעניש את בני ישראל להישאר שנה נוספת במדבר, ועל כן קיצר את הליכתם כדי לקצר בעונש. המרגלים חזרו למקום חניית העם במדבר ודיווחו שבמקום ארץ זבת [[חלב]] ודבר הם מצאו ארץ שלא ניתן לכבוש כלל. כלב בן יפונה לעומתם הזכיר לכולם כיצד משה חצה את ים סוף והוריד להם את המן מן השמים וכיון שכך, אין דבר בלתי אפשרי. את דבריו סיים בכך שאין מה לפחוד כלל. אך למרות זאת בני ישראל טענו כי מוטב להם לחזור למצרים, והעבירו את הלילה בבכיה. אותו לילה היה ליל תשעה באב, והקב"ה אמר שהיות ובני ישראל בכו באותו לילה ללא סיבה, הוא אכן ימצא סיבה בעתיד לבכיה לדורות בלילה זה, ואכן [[בית המקדש הראשון]] והשני, שניהם נחרבו בליל תשעה באב, ועל כך אנו בוכים מידי שנה. 

כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המשיכו בדבריהם לעם ישראל ומנסים לשכנעם לבטוח בה' שיביא אותם לארץ טובה, ארץ זבת [[חלב]] ודבש. הם גם מפצירים בעם שלא לדבר נגד ה' ונגד משה, אך דבריהם נופלים על אזנים ערלות והעם אף מנסים לרגום אותם באבנים.

לפי אחד ההסברים, משה רבינו שלח אותם בעיקר על מנת לבחון את כיבוש הארץ, והרווח והשכר להתיישב בארץ הטובה היה כטפל, כי העיקר הוא העבודה שלא על מנת לקבל פרס. טעות המרגלים היתה בכך ששינו את הסדר: קודם דיברו על טובת הארץ ואחר כך עברו לדבר על הכיבוש, ומזה באו לטעות שחשבו שהכיבוש קשה מידי ולא אפשרי. מכך מובן שתפקידו של שליח הוא לא לערב את השכל ולשנות משליחותו של הרבי, אפילו לא בשינוי הסדר בלבד{{הערה|משיחת שבת [[פרשת שלח]], מברכים החודש תמוז ה'שי"ת. [[תורת מנחם]] כרך א עמ' 103-108 – בלתי מוגה. הוגה בקיצור ונדפס בלקוטי שיחות חלק ד', ע' 1313.}} 

===העונש===
====הגזירה להשאר במדבר====
בעקבות החטא, אמר ה' למשה{{הערה|שלח יד, יא ואילך.}}: {{ציטוטון|עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ}}, ולכן הציע ה' להכות את העם כולו ב[[מגפה|מגפת דבר]] ולהקים עם חדש מצאצאיו של משה. משה טען שהמתת העם כולו תגרום ל[[חילול השם]] בעיני ה[[מצרים]] ו[[אומות העולם]] בכלל - שיחשבו שאין בכוחו של ה' לנצח את עמי כנען. לכן, ביקש משה רחמים מה' שיסלח על עוון העם. ה' אמר לו אז: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", אך גזר על כל הדור שיצא ממצרים, מגיל עשרים ועד שישים, שיתעכבו במדבר עד שימותו כולם, ורק לאחר ארבעים שנה במדבר יזכו הדור הבא להכנס לארץ ישראל.

הטעם לכך ש[[משה רבינו]] לא טען מאומה על עצם גזירת ההמתה של כל ישראל, ורק על חילול ה' שתגרום אצל הגויים - מבאר הרבי:
* חטא המרגלים חמור יותר מ[[חטא העגל]] בכך שזו הנהגה חוזרת על עצמה (כדברי ה' "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה"), והחטא אינו סתם עבירה על ציווי ה', אלא נוגע ליסוד האמונה (כדברי ה' "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי"). לכן ברור היה למשה שגזירת ההמתה אינה עונש, אלא תיקון שמטרתו להעלות את ישראל כדי שחטאם יתכפר ויוכלו לעלות ל[[עולם הבא]] (עד שאפילו הגויים ידעו שהעונש הוא "'''וַיִּשְׁחָטֵם''' בַּמִּדְבָּר" - ש[[שחיטה]] אינה סתם הריגה, אלא העלאה). טענתו היתה רק כנגד זה שהעונש על פגם באמונה, יגרום בעצמו לחוסר אמונה אצל הגויים, שיטענו שה' היה צריך להכניס את היהודים לארץ כדי לקיים את דבריו, ורק אחר כך להמית אותם{{הערה|שם=כגב|[https://drive.google.com/file/d/1WIVYQAWEOsv7Bq8Zeq3BNBMvkcvNdBB-/view לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ב].}}.

* הרקע לדבריו של הקב"ה היה שאכן הצדק היה עם המרגלים, ובדרך ה[[טבע]] לא היתה אפשרות לכבוש את הארץ ולנצח את יושביה, אלא רק בדרך [[נס]]. לכן, כאשר בני ישראל אינם מאמינים בניסי ה', אכן אין הם כלי להנהגה ניסית, ולא יוכלו להכנס לארץ - לא כעונש, אלא כתוצאה טבעית של הנהגתם. משה טען רק שלמרות החסרון באמונתם של ישראל, אם ימותו ייגרם חסרון אמונה גדול יותר בעיני הגויים; וה' השיב לו "סלחתי '''כדברך'''", כלומר, שאכן לא ראוי להמיתם באופן שיגרום חילול ה', ולכן לא ימותו כאחד. לכן הדגיש ה' כטעם לעונש{{הערה|שלח שם, כב.}}: {{ציטוטון|כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי . . וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי}} - אילו היה חטאם רק חלישות באמונה, היה ה' יכול להראות להם ניסים גדולים יותר שיביאו אותם להאמין. אך כיון שאחרי כל הניסים הם ממשיכים לנסות את ה', גם בזמן הניסים גופא, אין שום אפשרות להכניסם לארץ{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1A8HMC3KbYTNjhYfNkhyuWXKnwVOdATpW/view לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ג].}}.

מכך שה' גזר עליהם להשאר במדבר ולא להכנס לארץ, אף שזה מה שרצו מלכתחילה - מובן גם בפשט, כפי שמבארת החסידות, שלא הגיע להם עונש, כי חטא המרגלים לא היה חטא במובן הפשוט, אלא טעות בעבודת ה'. באמת רצונם להשאר במדבר במצב של עבודת ה' נעלית, ללא הצער וטרדות הפרנסה שבאץ ישראל - היה רצון נכון, וכשיטת [[רבי שמעון בר יוחאי]]{{הערה|ברכות לה, ב.}}: "אדם חורש . . וזורע . . תורה מה תהא עליה". הטעות שלהם היתה שחשבו שהשהות במדבר היא תכלית הדביקות בה', ולא ידעו שזו רק ההכנה לתכלית הסופית שהיא עבודת ה' בארץ ישראל, שהיא העבודה לשם שמים בתכלית, לא רק בשביל להדבק בה' אלא כדי למלא את רצונו. לכן, כשלא היו מוכנים להגיע לתכלית זו, נתן להם ה' עוד זמן להתכונן במדבר כדי שיהיו ראויים לתכלית העבודה בארץ ישראל{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1Kqh2NUZqKgXXekDaXZ7MiZA79mO4Jjfz/view לקוטי שיחות חלק לג, שיחת שלח ב].}}.

נחלקו תנאים בשאלה האם עונשם של דור המדבר הוא רק ב[[עולם הזה]], אבל יזכו לעולם הבא, או שיענשו ולא יזכו גם לעולם הבא. לדעת [[רבי עקיבא]] אין להם חלק לעולם הבא, אך כמה מהתנאים חולקים עליו, והגמרא מביאה את דברי [[רבי יוחנן]] כנגד רבי עקיבא: "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" [= עזב רבי עקיבא את חסידותו]{{הערה|סנהדרין קי, ב.}}. גם ב[[ספר הזוהר|זוהר]] משמע כדעה שיש להם חלק לעולם הבא, וכן מסתבר גם בפשט הכתובים - שעונשם היה "שחיטה" שהיא העלאה (כנ"ל){{הערה|שם=כגב}}. בנוסף, מבאר הרבי, שגם לדעה שאין להם חלק לעולם הבא - יזכו ל[[תחיית המתים]], לאחר שיירקב גופם, וייבראו מחדש כמציאות חדשה{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1-r3Btga4mdbU5FnIVyrLBBwlS3EhQpcQ/view לקוטי שיחות חלק חי, שיחת חוקת ב], סעיף יב.}}. כמו כן בפנימיות התורה מבוארת הדעה ש"אין להם חלק לעולם הבא" - שאין להם '''צורך''' בעולם הבא{{הערה|לקוטי שיחות חלק כג, שיחת שלח ב, הערה 60. וראה לקוטי שיחות חלק לג, שיחת שלח ב, הערה 61 - בטעם הדבר.}}.

====מיתת המרגלים====
בנוסף לכך, נענשו המרגלים עצמם בעונש חמור - [[מידה כנגד מידה]]: כיון שחטאו בלשונם, "נשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם"{{הערה|רש"י שלח שם, לז.}}. למרות שתפילת משה רבינו הועילה להקל את העונש מעם ישראל כולו, למרגלים לא הועילה תפילה זו. הסיבה לכך מודגשת בלשון הפסוק המספר על עונש המרגלים{{הערה|שלח שם, לו.}}: {{ציטוטון|וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ '''עָלָיו''' אֶת כָּל הָעֵדָה}} - כיון שהם חטאו לא רק נגד ה', אלא נגד משה רבינו, שהלינו את העדה עליו, לכן לא יכול היה משה להתפלל עליהם, בדומה למאמר חז"ל "אין קטיגור נעשה סניגור"{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/11jL9UYzLdIIfDo4wt9CIuAZC3mlpvHc-/view לקוטי שיחות חלק יג, שיחת שלח ב].}}.

המועד בו קיבלו המרגלים את עונשם ומתו - נתון במחלוקת:
*לפי הפשט, מתו מיד ביום שבו חטאו - [[תשעה באב]], עוד קודם חטא המעפילים{{הערה|בלקוטי שיחות חלק יג שם הערה 23, שכן הוא לפי הפשט, ובתשובת הרא"ש. וראה באריכות [https://chabadlibrary.org/books/11200017556 שיחת ש"פ שלח תשל"ב].}}.
*באותו היום החלה לשונם להשתרבב, והתייסרו עד [[ז' באלול]]{{הערה|כגירסת [[תרגום יונתן בן עוזיאל]] - הובאה בבית יוסף ובאר היטב אורח חיים סימן תקפ.}} (או [[י"ז באלול]]{{הערה|כגירסת הטור והשולחן ערוך שם.}}) שאז מתו{{הערה|בית יוסף שם.}}.
*רק בז' באלול (או י"ז באלול) החל עונשם ומתו{{הערה|ב"ח שם. וכן היא שיטת אדמו"ר הזקן בתניא - ראה לקוטי שיחות ושיחת ש"פ שלח הנ"ל.}}.

אף שבמשנה{{הערה|סנהדרין קח, א.}} נאמר שהמרגלים לא יזכו גם לעולם הבא - הרבי מבאר שהדברים שנויים במחלוקת, והמשנה מתאימה לדעה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא; ואילו אלו שסוברים שיש לדור המדבר חלק לעולם הבא, יאמרו כך גם לגבי המרגלים עצמם, אף שחטאם חמור יותר{{הערה|שם=כגב}}.

===בעקבות החטא===
*'''[[המעפילים]]''': קבוצת אנשים התחרטה על חטאם, וקמו בבוקר המחרת בנסיון ללכת ישירות לארץ ישראל. משה הזהירם שלא לעשות זאת כיון שהקב"ה לא עימם, אך הם לא שעו לאזהרותיו. העמלקים יצאו למלחמה עימם והם נהרגו כולם.

*'''[[המקושש]]''': לאחר חטא המרגלים, אירע המעשה שבו נמצא יהודי מקושש עצים ב[[שבת]], ונסקל{{הערה|לדעת תוספות (ב"ב קיט, ב ד"ה אפילו) ורמב"ן (שלח טו, לב). לעומת זאת, לדעת רש"י (שלח שם) לפי הספרי, אירע המעשה בשנה הראשונה ליציאת מצרים.}}. [[תוספות]]{{הערה|שם=בב|בבא בתרא שם.}} מביאים [[מדרש]] המבאר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, כי לאחר שנגזר עליהם להשאר במדבר חשבו ישראל שאינם מחוייבים במצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו. [[המהרש"א]]{{הערה|שם=בב}} מבאר שלפי הסבר המדרש, לפי האמת לא נחשב מעשהו לחילול שבת, שהרי זו [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]], ונסקל רק מפני שכלפי בית הדין לא היתה כוונתו הטובה גלויה, ובדיני אדם התחייב על המעשה למרות הכוונה שבליבו.
:הרבי מבאר, שישראל לא חשבו שהגזירה פוטרת אותם מכל המצוות, אלא מקיום המצוות באופן השייך לארץ ישראל - שם ההדגשה היא על מעשה המצוות. ישראל סברו שכיון שישארו במדבר, מחוייבים רק במצוות שבמחשבה ודיבור, ולא במצוות מעשיות. המקושש בא להדגיש את ההיפך: למרות שמצד הכוונה והמחשבה לא עשה חטא, נענש בגלל שהמעשה היה חטא. בכך הדגיש את חשיבותם של המצוות המעשיות{{הערה|[https://drive.google.com/file/d/1wvlT1Xe9JpYny5sySrCfg73eqmrKIZt4/view לקוטי שיחות חלק כח, שיחת שלח ב].}}.