עריכת הדף "משתמש:כתית למאור/ספר יחזקאל" (פסקה)

==תוכן הספר==
===מעשה מרכבה===
הספר מתחיל עם נבואה שהוא קיבל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין בה' בתמוז על נהר כבר, בתחילתה מפורט [[מעשה המרכבה]] באופן מורחב (יותר מאשר אצל [[הנביא ישעיה]]) {{כתב קטן|(פרק א)}}, לאחר מכן הוא מקבל ציווי ללכת להוכיח את בני ישראל שמרדו בקב"ה; והוא מקבל מגילה {{כתב קטן|(פרק ב)}}, והוא מואכל במגילה בכדי לתת לו תוקף לדבר עם בני ישראל ולא להתפעל מהם. לאחר מכן נושאת אותו רוח חזרה אל הגולים שבנהר כבר. לאחר שבעה ימים הוא מקבל נבואה ללכת להזהיר את בני ישראל לעשות תשובה, בכדי שלא ימותו, כי גורלם תלוי בידם. לאחר מכן נאמר לו שיצא לבקעה, ושם הוא יתנבא. בהגיעו לשם הוא רואה את כבוד ה', והוא נופל על פניו, ונאמר לו שישב בביתו – כי בני ישראל הם "בית המרי" והם לא ישמעו לו {{כתב קטן|(פרק ג)}}.

===נבואות החורבן===
לאחר מכן הוא מקבל נבואה, שיקח לבינה ויחקוק עליה את ירושלים, ויצייר עליה מצור, וישים מחבת בינו לעיר. וכן שישכב על צדו האחד במשך 390 יום כנגד חטאי ישראל במשך 390 שנה (151 שנה עד בניין המקדש, ועוד 240 שנה מימות ירבעם{{הערה|ראה רש"י. ושנתו האחרונה של הושע לא נחשבת במניין.}}, ועוד 40 יום על צידו השני כנגד חטאי מלכות יהודה. וכן הוא מקבל בנבואה להכין לעצמו לחם מסוים, ולאכול במשקל ממנו, וכן לשתות במשורה (כמו האנשים שבמצור). ואת הלחם להכין בגללי אדם – כמו שבני ישראל הגולים אוכלים את לחמם ב"טומאה", וכשהוא אומר שזה מאוס, ה' מרשה לו לעשות בגללי בהמה (שפחות מאוסים) {{כתב קטן|(פרק ד)}}.

לאחר מכן הוא מקבל נבואה לגלח את ראשו וזקנו, ולחלקם: שליש לשרוף בתוך העיר (שעל הלבינה) - כנגד שליש העם שישרפו במצור; שליש להכות בחרב סביבות העיר - כנגד אלו שיברחו ויהרגו; ושליש לזרות לרוח, וגם אחריהם להכות בחרב - כנגד אלו שיתפזרו ויגלו, וגם אחריהם תרדוף החרב. ולקחת מאלו שנשארו אצלו, ולהשליך בתוך העיר, ומהם תצא אש לחלק מהנותרים - כנגד אלו שימותו בחורבן בית שני, ושבעקבותיהם יזוקו גם אלו שנשארו בגלות בבל {{כתב קטן|(פרק ה)}}.

גם על ההרים והגבעות הוא צווה להינבא - שכל העבודה זרה שעליהם תנותץ וכן המזבחות והאשרות, ושגם עובדיהן ימותו בחרב, בדבר וברעב {{כתב קטן|(פרק ו)}}.

הנבואה הבאה אומרת שהגיע הקץ על הישוב בארץ ישראל, והוא הולך להיות מוכחד ללא כל חמלה, ולא יעזור מאומה לא כסף ולא זהב. והוא ישבית את בית המקדש ואת הנבואה ואת התורה מהם {{כתב קטן|(פרק ז)}}.

בשנה השישית לגלות יהויכין בה' אלול, כאשר היו לפניו זקני הגולים משבט יהודה בביתו, נפלה עליו יד ה', והוא ראה דמות מופלאה שהביאה אותו לירושלים והראתה לו את "סמל הקנאה" ששמו בצד המזבח; ובאחת הלשכות היו חקוקות כל מיני צורות של בעלי חיים שונים של בעלי חיים, ושבעים איש מקטירים להם קטורת; ובפתח שער העזרה היו נשים "מבכות את התמוז" (מסיקות אותו כך שנראה כבוכה, בכדי שיתנו לו תקרובת); וכן 25 איש העומדים בעזרה כשאחורים להיכל ופניהם למזרח והם משתחווים לשמש. וכיוון שכך, כפי שבני ישראל מכעיסים אותי, כך גם אני אעשה להם בכעס בלא חמלה {{כתב קטן|(פרק ח)}}.

לאחר מכן הוא רואה שבאים ששה אנשים הממונים על חורבן ירושלים, ולכל אחד כלי משחית המיוחד לו, ואחד מהם "לבוש בדים" ומחזיק ב"קסת הסופר", והוא רואה כיצד כבוד ה' מסתלק מהכרוב (שב[[קודש הקדשים]]) על המזבח. וה' אומר לו שיתווה תו על מצחיהם של הצדיקים, ואת השאר הוא מצווה להרוג את כל מי שאין לו תו, ולהתחיל מהעזרה, ולא לחשוש לכבוד הבית. יחזקאל נשאר לבדו מכל העיר, ולשאלתו, עונה לו ה' שעוונותיהם רבים מידי {{כתב קטן|(פרק ט)}}.

אז רואה הוא שוב את המראה שראה על נהר כבר, והוא רואה שה' אומר לאיש "לבוש הבדים" שיקח גחלים מ"בינות לכרובים" וישליך על העיר, כאשר הוא הולך לכרוב, אזי הוא נותן לו בידו (וכך הגחלים "הצטננו" – הגזירה הייתה פחות בתוקף{{הערה|וגם לאחר מכן, הוא המתין 6 שנים (שבהן הגחלים הוסיפו ל"הצטנן" – רש"י.}}). כאן ממשיך יחזקאל לפרט את שהתגלה אליו במרכבה בפעם הזאת {{כתב קטן|(פרק י)}}.

לאחר מכן הוא הראה לו את אותם 25 אנשים שהשתחוו לשמש, והוא ראה בתוכם שניים משרי העם, והוא שמע בנבואה שאלו אומרים שירושלים היא כמו סיר שיוצאים ממנו רק לאחר המוות, וכן אנו לא נגלה מירושלים עד שנמות; והאמת היא שאכן כך אעשה להם – המתים הם הבשר, הסיר הוא העיר ואותם הוא יוציא מהסיר ללכת בגלות. כאשר נגמרה הנבואה, מת אחד מהשרים.

הנבואה הבאה הייתה בקשר לדברי בני ישראל על כך שהם יצאו בגולה, והם רחוקים מה'. ועל כך אמר לו ה': אפילו שהם במקומות רחוקים ומפוזרים, בכל זאת "וָאֱהִי לָהֶם [[בית רבינו שבבבל|לְמִקְדָּשׁ מְעַט]] בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם". והוסיף שלאחר מכן הוא יקבץ אותם לארץ ישראל, ואז הוא יסיר את לב האבן ויתן להם לב בשר וכך הם יעבדו רק אותו. לאחר מכן הוא ראה כיצד השכינה ממשיכה בגלותה אל הר הזיתים שממזרח לעיר, ואז מחזירה הרוח את יחזקאל חזרה לבבל, והוא אומר את כל זה לבני הגולה {{כתב קטן|(פרק יא)}}.

לאחר מכן הורה לו ה' להכין לעצמו "כלי גולה", ולעשות עצמו כמתכונן ללכת בגלות. וכן לעשות חפירה בכותל ביתו ולצאת משם בחשיכה. בכדי לסמל את יציאת בני ישראל בגלות, ואת נפילת צדקיהו המלך בידי הבבלים כאשר ברח דרך מנהרה, ושהוא יהיה חשוך, שהוא לא יראה את בבל (כי נבוכדנצר עיוורו קודם לכן).
אחר כך הורה לו ה' להראות להם כיצד הוא אוכל את לחמו ברעש ושותה את מימיו ברוגז ובדאגה, כי כשיצאו בגלות הם יתנהגו כך. העם טענו לו, שמדוע אתה אומר כך, והרי יעבור זמן וזה יתבטל? והוא צווה לענות להם: שזה לא הולך להיות עוד הרבה זמן, אלא הוא הולך לעשות זאת בקרוב במהרה {{כתב קטן|(פרק יב)}}.

הנבואה הבאה הייתה על נביאי השקר, שכעונש על כך שהם שיקרו בשמו ופרצו פרצות בגדר, אזי הם יכרתו ויאבדו ולא יזכו להגאל עם כולם, והקב"ה ישבור את נבואות השקר שלהם. וכן נביאות השקר, הקב"ה יבטל את דבריהן כך שלא יבואו לשמוע עוד לדבריהן {{כתב קטן|(פרק יג)}}.

כאשר הגיעו כמה מזקני ישראל אל יחזקאל, אמר לו ה': הם מאמינים בעבודה זרה שלהם, ומדוע שאִדָּרֵשׁ להם? אלא אמור להם שיסורו מהאלילים שלהם, באם הם לא רוצים להכרת מתוך עמם. ונביאי השקר, אני נותן להם פתח לחטוא, אך הם יסבלו מכך. ישנם שלושה אנשים שראו עולם, חורבנו ובניינו מחדש, והם – נח, איוב ודניאל, אולם גם אם הם צריכים להציל יחד עמהם עוד, כאן לא ינצלו מארבעת אופני העונש שיבואו לירושלים: חרב, רעב, חיה רעה ודבר. ואת מי שישאר יביאו לבבל שתדעו שלא סתם עשיתי כך {{כתב קטן|(פרק יד)}}.

וכמו שלעץ גפן שאינו עושה פרי אין מעלה על שאר עצי הסרק; כן גם בני ישראל שאינם עושים את מה שאני רוצה, אין מעלה על עשרת השבטים שגלו מכבר {{כתב קטן|(פרק טו)}}.

בנבואה הבאה, ה' ממשיל את בני ישראל לתינוקת שנולדה ללא שאף אחד דואג לה, והוא מטפל בה מנקה, מלביש ומטפח וכורת ברית איתה. ולאחר כל זאת היא בוטחת ביופיה והולכת ומזנה עם אחרים ועושה לה ממה שהוא נתן לה מזבחות ופסלים, ומקריבה מהם גם מנחות, ושוחטת את ילדיו להם. ולא רק זה, אלא שהפקרת את עצמך לכל דורש – למצרים ולפלישתים וכן לאשור ולכשדים, וכן אספת זונות אחרות עמך. ועל כן אתן אותך בידי אלו שהלכת לזנות עמהם, והם אלו שיפרעו ממך ויחריבו אותך עד שלא תעשי כך עוד {{כתב קטן|(פרק טז)}}.

בנבואה שלאחר מכן ממשיל ה' את המלוכה לעץ ארז גדול, ואת נבוכדנצר לנשר גדול, שהגיע ולקח את צמרת הארז (זרע המלוכה) ושמו במקום מסחר – בבבל, ולקח מזרע הארץ וזרעו שיגדל להיות גפן אשר נמצאת במקומה ושורשיה אינם מתפשטים למרחק, וכך הוא שם את צדקיהו למלך, באופן שלא ירים את ראשו כל כך, והוא נשבע לו בתקיעת כף שהוא יהיה נאמן לו. אולם בראות הגפן נשר אחר – את פרעה מלך מצרים, הוא בגד בשבועה והלך לבקש ממנו עזרה; ועל כן הודיע ה' שפרעה יבגוד בו ובבריתו ולא יבוא לעזרתו, והוא ישלם על בגידתו בבבל. ולעתיד לבוא, ה' ישתול מצמרת הארז עץ חדש על הר גבוה שיגדל להיות עץ אדיר עושה פרי – את מלך המשיח, ותחתיו כולם יבואו לחסות {{כתב קטן|(פרק יז)}}.

לטענת בני ישראל, שהם לא יענשו בדיוק כפי שאבותיהם שחטאו לא נענשו; אמר ה' שאצלו אין כזה דבר שבן נענש בגלל אביו, אלא כל אחד מת רק אם הוא חוטא. ואם הבן מתנהג בדרך הישרה, הוא לא ימות אף אם אביו חטא. וכן להיפך אם הבן יחטא ואביו ישאר בתומתו. ולסיום, הוא מפציר בבני ישראל, שישובו בתשובה ולא ימותו, כי הוא לא רוצה שימותו, אלא שיחזרו בתשובה {{כתב קטן|(פרק יח)}}.

אז אמר לו ה' לישא קינה על "נשיאי ישראל" – יהואחז ויהויקים מלכי יהודה בני יאשיהו המלך, שנפלו ביד האומות. ועל שכעת זרע המלוכה עובר ל"ארץ ציה וצמא" {{כתב קטן|(פרק יט)}}.