עריכת הדף "רבן גמליאל דיבנה" (פסקה)

==איכות וכמות==
אחד משיטותיו היא המחלוקת הידועה האם [[שליח הציבור]] מוציא את הרבים ידי חובתם גם בתפילת לחש או לא, רבן גמליאל סבור שמוטב כי הש"ץ יוציא את הציבור ידי חובתן, בניגוד לדעתם של שאר חכמי ישראל שסברו כי על כל אחד להתפלל בעצמו תפילת לחש.

הרבי{{הערה|1= [[שיחות קודש]] [[תשל"ז]] חלק א' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4615&hilite=8ef748ff-778e-49cb-bcfc-80dce30345b8&st=%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A7&pgnum=183 עמ' מ'].}} תולה זאת במחלוקת הידועה אם איכות עדיפה או כמות, בעוד חכמים סברו שכמות עדיפה, ולכן עדיף שכל אחד יתפלל בעצמו מאשר אחד יתפלל בשביל כולם{{הערה|[[מסכת ראש השנה]] מ' ע"א.}}, סבר רבי גמליאל נשיא ישראל כי מוטב שאחד יתפלל וכולם יצאו עימו ידי חובתו, שתפילה כזו הנעשית בהשתתפות ובכוונת כל הציבור יש לה חשיבות גדולה יותר באיכותה, ואיכות עדיפה מכמות. לפי רבי גמליאל אותה תקנה שהשליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, נעשתה דווקא ענין של בדיעבד, לאותו שאינו בקי להתפלל בעצמו.
===הודאה ממין הטענה===
מחלוקת דומה יש גם ב[[מסכת שבועות]]{{הערה|לח, ב.}} כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל{{הערה|[[מסכת בבא בתרא]], י ע"א.}} אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים [[צדקה]] כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר ה[[צדקה]] הוא '''הכמות''' להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מה שאין כן רבן גמליאל סובר שעיקר ענין ה[[צדקה]] הוא האיכות - מה הוא רחום אף אתה רחום, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן [[צדקה]] שלא לשמה הוא צדיק גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה הופכית - שנותן כדי להתייהר.

===החידוש המשולש===
עם זאת, החידוש שבכל המקומות נצרך, ולא היה די במקום אחד כדי לומר את החידוש. מכיון ש[[צדקה]] הוא כידוע יותר ענין האיכות, עד שאמרו שמי שאיבד סלע ומצאה [[עני]] והתפרנס בה, מקבל המאבד שכר מכיון שלמעשה הופרש מממונו צדקה, ואילו בתפילה ההיפך, עיקר התפילה היא ענין פנימי - עבודה שבלב, ולכן החידוש כפול שבשניהם שייך מחלוקת של איכות וכמות. 

לעומת זאת, בטענו חיטים והודה לו בשעורים, גם כן קיים חידוש נפרד, שלמרות שמדובר בעניני רשות, שאז יש הו"א לומר שלא שייך ענינים של חשיבות איכות וכמות, וכמבואר במפרשים המסכת ביצה, שלמרתו שביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת אסורה מכיון שהוכנה משבת ליום טוב ואין שבת מכיון ליום טוב, אין ביצה שנודלה ביום ראשון אסורה, למרות שהוכנה ביום טוב, מכיון שבסעודת חול לא שייך ענין "הכנה" כלל, ולכן החידוש הוא שגם אז יש ענין של איכות וכמות.
===מנהגו ומנהג שאר נשיאי ישראל===
רבן גמליאל דיבנה היה רגיל לצאת לנפוש בעכו, כפי שאמרו; שהיה רוחץ במרחץ המפואר של אפרודיטי בעכו, ודרך אגב עונה גם לשאלותיו של החכם היוני פרוקלוס בן פלוספוס, או שמוצאים אותו "יושב לו על ספסלו של גוי בשבת בעכו"{{הערה|(משנה עבודה זרה, ג, ד; ירושלמי פסחים, ד, א)}}, וכן מסופר על בנו הנשיא [[רבן שמעון בן גמליאל]] וחבריו [[רבי יהודה]] ו[[רבי יוסי]] "שהיו מסובין בעכו וקידש עליהם היום (של שבת)..."{{הערה|(פסחים דף ק.)}}. מהמשך הסיפור שם נראה כי רבי יוסי היה תושב עכו, וכי לחכמים אלה היו בה גם תלמידים השומעים תורה מפיהם. אף רבי [[יהודה הנשיא]] היה מבקר בעכו, והוא גם השיא את בתו לאחר מחכמי כפר עכו. כי כך היה מנהגם, ולעכו היו נוהגים לבוא נשיאי העם ומנהיגיו, לשם ריפוי או לשם שיחות עם חכמי ישראל, ועם חכמי הגויים ומושליהם.
===מעלות רבן גמליאל דיבנה בתחום האישי והפרטי===
*א. רבן גמליאל היה [[אסטניס]]-עדין נפש{{הערה|{{משנה|ברכות|ב|ו}}}} והעיד על עצמו שהוא [[איסטניס]]{{הערה|שם {{משנה|ברכות|ב|ו}}.}}, ועל פי הגדרה הלכתית זו, מותר היה לו, לצד נימוקים אחרים, לחרוג בכמה עניינים מההלכה המקובלת בזמנו, כגון:
** להתרחץ כשאשתו נפטרה בתוך ימי ה"[[שבעה (אבלות)|שבעה]]".
** לשבת על ספסל של גויים בשבת.
** לשתות יין ישראלי מתוך כלי של גוי.
כמו כן קיבל תנחומים על [[טבי]] עבדו, אף שפסק שאין לקבל תנחומים על עבד נוכרי שמת, מאחר ש"טבי עבד כשר היה". 
*ב. טבע רחמן, כפי שבגמרא מסופר על שכנתו שמת בנה והיית בוכה בלילה ורבן גמליאל בכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו{{הערה|{{תלמוד בבלי|סנהדרין|קד|ב}}, וראו גם [[תוספתא]] בבא קמא ט, ל ו{{תלמוד בבלי|שבת|קנא|ב}}.}}. 
*ג. ועניו{{הערה|ברכות פרק תפילת השחר דגם לאחר הדחתו המשיך לבוא ולשמוע שיעור מרבי אלעזר בן עזריה}}. 
*ד. כשלא ידע היה אומר "לא שמעתי"{{הערה|{{משנה|כריתות|ג|ז}}., ועוד}}.
*ה. בביתו היה מקבל חכמים בסבר פנים יפות, ובחתונת בנו עמד והשקה את אורחיו{{הערה|(קידושין לב:ב)}}.
*ו. החמיר על עצמו בדברים שהיקל לאחרים{{הערה|(משנה בבא מציעא פרק ה' ח')}}.
*ז. היווה דוגמה אישית לחסכון בממון ושמירה על ממון זולתו: בימיו נהגו לתפור למת תכריכים יקרים, דבר שהכביד על המשפחה עד כדי כך שהיו מניחים אותו ובורחים. רבן גמליאל ציווה לקוברו בבגדי פשתן פשוטים, ובעקבותיו התקבל נוהג של קבורה בכלי פשתן{{הערה|(כתובות ח:ב)}}{{הערה|אנציקלופדיה יהודית דעת ערך רבן גמליאל דיבנה}}.
*ח. מיוחס, דרך אביו רבן שמעון בן גמליאל עד [[דוד המלך]].
*ט. עשיר{{הערה|כדברי חז"ל גדלהו משל אחיו}}.
*י. תקיף בדעתו ללא מורא ולא חת מפני איש להעמיד ההלכה כדעת הרוב המתון בדרך המלך ושביל הזהב ומתנגד לקיצוניות{{הערה| בבא מציעא נט, א, בסוגיית [[תנורו של עכנאי]]}}.