עריכת הדף "דנייפרו" (פסקה)

==במהלך השואה==

לפני פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] התגוררו בעיר כמאה אלף יהודים. אלה היוו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. בתחילת המלחמה טרם ידעו בעיר מה קורה בחזית, ומה מעוללים הנאצים ליהודי [[פולין]] ובאיזורי הכיבוש הנוספים. כאשר החל "מבצע ברברוסה" במהלכו פלש צבא גרמניה בפתאומיות לתוככי ברית המועצות, החל פינוי מהיר של מוסדות הממשל. בהמשך פונו גם בתי חרושת גדולים ומוסדות המפלגה הקומוניסטית. 

עם המוסדות ובתי החרושת יצאו גם רבים מהעובדים, רבים מהם יהודים. הפינוי התנהל באי-סדר ובבהלה. הפינוי התרחב לאחר הפצצת העיר על ידי מטוסי חיל האוויר הגרמני בחודש [[תמוז]] [[תש"א]]. 

כשהחלו סוף סוף להגיע שמועות מאומתות על יחסם של הגרמנים ליהודים, החלה בריחת המונית של יהודים לכיוון אסיה התיכונה. לעומתם היו יהודים שזכרו את הגרמנים מימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר יחסם ליהודים היה סביר יחסית ליחס המשפיל של הקומוניסטים, ואלה העדיפו להמתין בעיר ולראות כיצד יפול דבר. 

כאשר הצבא הגרמני התקדם לעבר העיר, החלו תושבים אוקראינים להתגרות ביהודים באמרם כי עם בואם של הגרמנים לעיר הם יבואו חשבון עם היהודים. התחושה בעיר הייתה קשה ביותר. מספר היהודים שרצו לעזוב את העיר גדל במהירות. היציאה מהעיר הייתה באמצעות רכבות עמוסות לעייפה שיצאו לדרכן בשעות הלילה בגלל החשש מהפגזות; אחרים ברחו באמצעות עגלות רתומות לסוסים, אבל הם לא הספיקו להרחיק לכת. חלקם נשבו בידי הגרמנים וחלקם התייאשו ושבו לעיר. 

בין הנמלטים היו גם חסידים רבים וביניהם: ר' [[יצחק גולדשמיד]] (בנו ר' נחום נסע לארץ הקודש כמה שנים לפני כן), ר' [[נח גוצינסקי]] ר' [[מנחם גנזבורג]] ועוד. זה האחרון נפטר בעת המלחמה כתוצאה מרעב ואפיסת כוחות. 

לאחר שהעיר הופגזה מהאוויר, נכבשה על ידי הגרמנים בראש [[חודש מנחם אב]] תש"א. מיד עם כיבוש העיר החלו תושבי העיר האוקראינים להבליט את יחסם האנטישמי לשכניהם. הם ערכו התנפלויות על יהודים ואירעו אף מקרי רצח אכזריים. גם הגרמנים פרצו לבתי היהודים, שדדו ורצחו ללא הבחנה. 

כעבור זמן קצר הוצא צו כי על היהודים לענוד [[מגן דוד]] על שרוולם. ביום י"ז [[תשרי]], יום ראשון של [[חול המועד]] [[סוכות]] [[תש"ב]], נצטוו היהודים להכניס לקופת המפקדה הגרמנית סך גדול בשווי 25 או 30 מיליון רובל (אודות גובה הסכום יש גרסאות סותרות). 

ב[[שבת]] חול המועד סוכות תש"ב נצטוו יהודי דנייפרפטרובסק להתרכז ביום [[שמיני עצרת]] בבנין הכלבו הגדול של העיר - ה"אוניברמג"' השוכן ברחוב הראשי של העיר, לשם "העברתם למקום אחר לבטחונם והגנתם". 

היהודים הורשו לקחת עמם דברי ערך ומצרכי מזון. רבים מהיהודים האמינו להודעה והם הגיעו בהמוניהם לבנין הכלבו. כל חפציהם נלקחו מהם, והם התבקשו לצעוד רגלית בליווי שוטרים אוקראינים לדרום העיר, מאחורי בית הספר לתחבורה. הם צעדו בבטחון מבלי לדעת לאן מוליכים אותם. הם האמינו כי הם נלקחים למקום מבטחים, שם האוקראינים האנטישמיים לא יוכלו לפגוע בהם. כאשר גילו את מה שעומדים לעולל להם היה כבר מאוחר. 

אלפי יהודים הועמדו על פתח הבור הגדול, ונורו במכונות יריה. ה'אקציה' נמשכה גם למחרת ביום [[שמחת תורה]]. בשעת ההוצאה להורג הביאו הגרמנים למקום תזמורות שניגנה ברקע הצווחות האחרונות של הנרצחים. 

רבים מחסידי חב"ד הצליחו להימלט מהעיר בטרם נכבשה, אבל היו חסידים שנותרו בעיר וסביבותיה, ונרצחו על קידוש ה', ביניהם אחיו של הרבי, [[דובער שניאורסון (אח אדמו"ר שליט"א)|ר' דובער]], וסבתו של הרבי, הרבנית [[רחל ינובסקי]].

אחד מבני החבורה היה הרב יוסף ראובן דובקין ובני משפחתו. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש שבליובאוויטש, כיהן כרב ו[[שו"ב]] בכמה עיירות ובהם ניבודרובקה ואמור. הוא, רעייתו רבקה לבית גולדשמיד וכמה מילדיו נספו. 

מלבדם יש עוד מאות רבות של חסידי חב"ד שנספו על קידוש ה'.