עריכת הדף "חמץ" (פסקה)

===בתורת החסידות===
תורת החסידות מבארת בהרחבה את ההבדל בין חמץ, שענינו [[ישות]] ו[[גאווה]] והוא סמל לרע ול[[יצר הרע]], ובין ה[[מצה]], שענינה [[ביטול]] ו[[ענווה]].

הבדל זה ניכר בכמה ענינים:
*בצורתם: החמץ הוא תופח, גס ובהגבהה, ואילו המצה היא נמוכה ושפלה{{הערה|תורה אור ויקהל פט, ג. לקוטי תורה צו יג, ג. שיר השירים יד, ד. סידור עם דא"ח מה, א ואילך. אור התורה ויקרא חלק ג ע' תנח. תשעה. ספר המאמרים תרס"ו ע' תרלג. ועוד.}}.
*בטעמם: לחמץ יש טעם מורגש, ואילו המצה אין לה כל כך טעם{{הערה|תורה אור, אור התורה וספר המאמרים שם. וראה שם הקשר בין שני הענינים.}}.
*בשמם: "חמץ" ו"מצה" מכילים כמעט אותן אותיות, וההבדל ביניהן הוא באות ה' שהופכת לח'{{הערה|ראה זהר חלק ג רנב, א.}}. האות ח', הסתומה מכל צדדיה ופתוחה למטה, רומזת ל[[ספירת המלכות]] כפי שהיא נותנת מקום ל[[יניקת החיצונים]]; ואילו האות ה' שיש בה פתח מלמעלה, רומזת לספירת המלכות כפי שמאיר בה מ[[ספירת החכמה]], כך שהחיצונים אינם יכולים לקבל ממנה{{הערה|סידור עם דא"ח שם.}}.

על מין דגן בכלל, אמרו חז"ל שהוא מועיל ל[[דעת]]: "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"{{הערה|ברכות מ, א.}}. אמנם מבואר שבניגוד למצה, הממשיכה דעת בקדושה והכרה באלוקות, הדעת הנמשכת על ידי החמץ היא דעת ב[[קליפה]], בדומה להמשכת הדעת בקליפה שנפעלה על ידי [[חטא עץ הדעת]]{{הערה|או התורה ויקרא חלק ג ע' תשנה.}}. המשכת הדעת בקליפה היא מנגדת לדעת בקדושה (כענינו של [[עמלק]], היודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו), ולכן חמץ אותיות "[[מצח]]" המנגד לבחינת הדעת, וכן מלשון מחיצה, המחיצה של ברזל המפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, שהיא המנגדת לדעת בקדושה{{הערה|תורת שמואל תרל"א ע' רנז. ספר המאמרים תרע"ח ע' רנג. ועוד.}}.

מסיבה זו חמץ בפסח אסור במשהו, כיון שכל ענין של גאווה וישות הוא מנגד לאלוקות, וכמאמר חז"ל לגבי גסות הרוח{{הערה|סוטה ה, א.}}: "לא מינה ולא מקצתה"{{הערה|אור התורה ויקרא חלק ג ע' תשעה.}}. בכך שחמץ אסור במשהו, נרמז גם שעצם ההרגשה של "משהו", שהאדם מרגיש עצמו למשהו, היא חמץ שצריך ביעור{{הערה|ד"ה אור לארבעה עשר תרצ"ד.}}.