עריכת הדף "ליל הסדר" (פסקה)

===מגיד===
====סיפור יציאת מצרים====
{{ערך מורחב|סיפור יציאת מצרים}}
מצווה מן התורה לקרוא את סיפור יציאת מצרים, עיקר המצווה הוא לספר לילדים{{הערה|שנאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות פרק י"ג, פסוק ח')}}, אולם גם אם יש ילדים מצווה לספר{{הערה|שנאמר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות פרק י"ג, פסוק ג').}}.

[[הרבי]] הסביר שהמיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה: א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.

את סיפור יציאת מצרים קוראים מתוך ה[[הגדה של פסח]], ויש לקרוא אותה בקול רם אולם באימה ויראה, כמו כל אצל הרבי ואדמו"ר הריי"צ לא היו שרים בעת אמירת ההגדה (ורק אם צריך לחכות למשהו אפשר לשיר). את אמירת "מגיד" פותחים ב"הא לחמה עניא":
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן={{מונחון|הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין|זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין}}}}

בעת אמירתו יש לגלות את שלושת המצות.
====מה נשתנה====
{{חלונית
|כותרת=מה נשתה באידיש ובתרגום ללשון הקודש
|תוכן={{ציטוטון|מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר? {{ש}} א) די ערשטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הראשונה היא): שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים - אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת. {{ש}} ב) די צווייטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השניה היא): שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה. {{ש}} ג) די דריטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השלישית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן. {{ש}} ד) די פערטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הרביעית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.}}

ויש מסיימים: {{ציטוטון|טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ}}.
}}
לפני אמירת "מה נשתנה" יש צורך לסלק את הקערה ולמלאות מחדש עוד כוס וזאת כדי להתמיה את התינוקות, ושואלים בשפה המדוברת{{הערה|בבית רבנו שאלו באידיש, וגם המדברים בלשון הקודש מפרטים ומפרשים השאלות על פי המפורט בהגדה של הרבי (כדלהלן שם)}}. והראשון ששואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו. אצל [[אדמו"ר הזקן]] היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש היה נוהג שכל אחד מהבנים היה שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות).}}

גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות"{{הערה|כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו.}}. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל{{הערה|לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל.}}. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.
=====בתורת החסידות=====
ה[[רבי]] מביא בספר "[[היום יום]]{{הערה|היום יום [[י"ט ניסן]]}} את ביאורו של [[הרבי הרש"ב]] ל"מה נשתנה" על פי חסידות:

'''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות''' - במה שונה הגלות הזו (הגלות משולה ללילה) האחרונה מכל הגלויות שהיו לעם ישראל?

#'''שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת''' - בכל הגלויות היה מירוק (טבילה מלשון טיהור ומירוק) הנפש אבל לא לגמריי, '''הלילה הזה שתי פעמים''' - בגלות הזו המירוק הוא סופי וגם לנפש וגם לגוף.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה''' - בכל הגלויות היה בקרבנו גם [[נפש]] אלוקית וגם [[נפש]] בהמית (חמץ ומצה), '''הלילה הזה כולו מצה''' - אך בגאולה יהיה רק מצה כי הטומאה תתבטל כליל.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות''' - ירקות מרמז על הקנא (כמו שכתוב כל המקנא פניו מוריקות) ובגלויות הקודמים הייתה קנאה רבה בכל העולם. '''הלילה הזה כולו מרור''' - אבל בגלות האחרון הקנאה גדולה יותר וגם בין צדיקים.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים''' - יושבים ומסובים מרמזים על שני אופני [[עבודת השם]] אחד המביא לידי תענוג המתפשט ודרגה יותר נעלית שמביאה לתענוג עצמי, בגלות ישנם המגיעים לדרגות גבוהות וישנם פחות. '''הלילה הזה כולנו מסובים''' - בגאולה כולם יגיעו לדרגה הנעלית בעבודת ה'.
====המשך קריאת ההגדה====
לאחר אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס, ויש לומר את הקטע בעמידה, ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה" - הוט לא מניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה היה מסיים את הפיסקא בקול רם.

לאחר מכן קוראים בהגדה אודות [[הבן החמישי|ארבעת הבנים]], ועל ירידת עם ישראל למצרים ועל ה[[שיעבוד מצרים|שיעבוד]], ועל יציאתם משם.

שופכים את ה[[יין]] לתוך כלי שבור{{הערה|יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה}} בעת אמירת "דם ואש ותמרות עשן", ולאחר מען עשר פעמים ב[[עשרת המכות]], ועוד שלוש ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", ואין לשפוך בצד השולחן ואין להעביר את הכלי מעל השולחן.

בעת ששופכים יש לכוון {{ציטוטון|שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור.}} על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס.

אין להפסיק באמירת "דיינו", ובקטע "רבן שמעון בן גמליאל" באמירת התיבות "מצה ומרור" - היה הרבי מביט על המינים שבקערה. באמירת התיבות "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר הריי"צ על הזרוע. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג הטא לאחוז המצה השנייה והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני. ובאמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג הוא להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - היה הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל). באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" -יש לכסות את המצות ולהגבי' את הכוס, ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן ואומרים את תחילת הלל, "הללוי-ה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי' את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).

מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.