עריכת הדף "יין" (פסקה)

==ניסוך היין על המזבח==
בבית המקדש לאחר הקרבת כל קרבן (למעט חטאת אשם ועופות{{הערה|רמבם קרבנות ריש פ"ב.}}), מנסכים על המזבח יין (על כל כבש רבע הין, על כל איל שליש, ועל כל פר חצי), ובשעת הניסוך היו אומרים ה[[לויים]] שירה, ש"אין אומרים שירה אלא על היין".

והנה, חז"ל דימו את הקרבת הקרבנות לקריאת שמע, ואת ניסוך היין לתפילין, שכל הקורא קריאת שמע בלא תפילין "כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים"{{הערה|ברכות יד ע"ב.}}. והיינו, שקריאת שמע הוא כדוגמת הקורבנות, ואילו התפילין הם כדוגמת הנסכים.ויובן{{הערה|מאמרי אדמו"ר האמצעי - ח (במדבר ג) א'קצז.}} על ידי משל:

===המשל===
הנפש מחיה את הגוף כי זו מהותה – נפש המחיה, אך למרות זאת '''החיבור''' שלה לגוף נעשה באמצעות אכילה. הלחם "סועד את הלב" שיוכל לקבל את אור הנפש, ועל ידי זה יש בכוחו של הלב לקבל את הנפש ברביעית הדם שבו{{הערה|שנעשה מהמובחר שבלחם, שהתברר מהלחם ע"י הקיבה, המעיים והכבד.}}, ואז היא מתאחדת עם הדם ומחיה באמצעותו את כל הגוף. אלא שכל זה הוא רק החיות "הגשמי" של הגוף, ואילו החיות הפנימי מתגלה דוקא בשתיין יין. אנו רואים בחוש שהיין מעורר ומגלה את ההעלם הפנימי של הנפש: "נכנס יין יצא סוד"{{הערה|מסכת סנהדרין ל"ח ע"א.}}, כל מצפוני הלב והמוח מתגלים ע"י היין: פניו מאדימות ומצהיבות ע"י היין דוקא, ואפילו לענין התגלות אור הנעלם מן השכל הוא ע"י היין דוקא, וכמו שאמרו חז"ל "אגברו חמרי אדרדקי כי היכא דלימרו"{{הערה|סנהדרין לח א. מסופר שם שבני ר' חייא ישבו בפני רבי ולא דברו, ציווה רבי שישקו אותם יין, ואכן פתחו פיהם בדברי חכמה.}}, וכן "אמר חמרא וריחנא פקחין"{{הערה|(יומא עו ע"ב. זו הצהרתו של רבא שם ששתיית היין היא שעשתה אותו ל"פיקח".}} (אלא שאם שותה יותר מדאי – אף על פי שישמח ביותר – אבל מריבוי אור השכל יותר מכחו שאת יתבלבלו כלי המוח, ויתבלבל וירדם). {{ערך מורחב|ערך=[[ניסוך היין]]}}

===הנמשל===
כשם שהלחם מחבר את הנפש לגוף (ע"י '''התעלותו''' והזדככותו) כך הקרבנות ממשיכים את האלוקות לקיום העולם (ע"י '''העלאת''' נפש הבהמה). היין{{הערה|ואם כי נסכים הוא לפעמים שם כולל גם למנחה (סולת ושמן), יחד עם זאת עיקרם הוא היין – שרק אותו '''מנסכים''' על המזבח.}} לעומת זאת הוא '''המשכה''': מנסכים אותו "מלמעלה למטה" על המזבח, והוא יורד (ע"י השיתין) מטה מטה עד התהום (לגלות '''שם''' אלוקות ולברר את הדברים הנמוכים ביותר).

===הקשר בין יין לתפילין===
בעניין קריאת שמע ותפילין ידוע שקריאת שמע הוא העלאה (מסירות נפש באחד) ואילו תפילין הן "המשכת המוחין". ונמצא, שקריאת שמע הוא דבר אחד עם עניין הקורבנות, ותפילין הוא עניין הנסכים. והנה, תכלית האדם הוא לגלות אלוקות למטה, בעולם. תנועת ה"רצוא" (קריאת שמע, קרבנות) הוא רק הכנה ותחילת העבודה – עיקר ותכלית העבודה הוא בירור וזיכוך העולם, שנעשה ע"י הנסכים – ובפרט היין.

===תכלית ההמשכה עד התהום – ע"י היין דוקא===
שמן רומז לחכמה{{הערה|מנחות פה ע"ב: "מתוך שרגילים בשמן זית, חכמה מצויה בהם".}} וסולת לדעת{{הערה|ברכות מ' ע"א: אין התינוק '''יודע''' לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.}}. חכמה היא דביקות ודעת היא התקשרות. דביקות והתקשרות בתורה בפני עצמם אין בכוחם לברר את העניינים התחתונים שבאדם. רק כשמצטרף אליהם היין (הבינה, התבוננות) – דוקא אז יכול האדם לרדת "בשיתין" (שלו) מטה מטה עד "התהום", ולברר את המים המלוחים שנמצאים שם מששת ימי בראשית{{הערה|שהרי בראשון עדיין לא נבראו מים גשמיים, אלא רק האור והחושך. וה"מים" היו רוחניים. בשני נפרדו: החלק הרוחני שבמים הזדכך והפסולת שבהם התעבה והתגשם ונהיה מים גשמיים (על דרך חבית יין מעורב בשמרים: כשהיא עומדת היין הצלול צף למעלה ומזדכך יותר מאשר כשהיה מעורב בשמרים. והשמרים שוקעים מטה ונהיים גסים יותר מאשר כשעידן אותם היין), ובשלישי הוריד הקב"ה את המים עוד: תמורת היותם שטוחים '''על''' פני הארץ, הקוום במקום אחד – באוקינוס, בתהום.}}, לתת להם את הכח לעלות דרך גידי הארץ ולהפוך למים חיים{{הערה|לקו"ת שלח להבין עניין הנסכים, וראה גם ד"ה זה בספר המאמרים תשמ"ג.}}.