עריכת הדף "אכילת מצה" (פסקה)

==מטעמי המצווה==
אחד מהטעמים המרכזיים לאכילת מצה בפסח הוא זכר למהירות הגאולה ממצרים. כפי שנאמר {{ציטוטון|ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה}}{{הערה|שמות יב, לט.}}, וכן נאמר {{ציטוטון|שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים... כי ב[[חיפזון|חפזון]] יצאת מארץ מצרים}}{{הערה|דברים טז, ג.}}.

לפי זה, אכילת מצה באה לציין את העובדה שבשעת יציאתם לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והם נאלצו לאפותו כמות שהוא – מצה{{הערה|ממצרים הם הוציאו בצק, שאפו אותם מצות כשבאו לסוכות, ומאז שיצאו מרעמסס עד שבאו לסוכות הבצק לא החמיץ. לקוטי תורה.}}.

למרות שעיקר טעם אכילת המצה הוא משום שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ בעת היציאה ממצרים – התורה ציוותה על אכילת מצה עוד קודם לכן, כבר בפרשת "החודש הזה לכם"{{הערה|שמות יב.}} נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", ובמפורש: "בערב תאכלו מצות". נמצא כי מצוות אכילת מצה קדמה למעשה החיפזון.

וזה דרוש ביאור, כי אם עיקר עניין אכילת מצה הוא בגלל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, כמו שנאמר "ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ... כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" – כיצד ייתכן שציווי אכילת מצה ניתן עוד לפני היציאה ממצרים, בפרשת "החודש הזה לכם", כאשר עדיין לא התרחש המאורע של חיפזון הגאולה?

בעניין זה ניתנו שלושה ביאורים:

ביאור ראשון: הציווי המקורי "בערב תאכלו מצות" מתייחס אך ורק לליל הסדר הראשון, כאשר עם ישראל נצטוו לאכול את קרבן הפסח עם מצות ומרורים. לעומת זאת, אכילת מצה במשך שאר ימי הפסח – שבעת ימים – נובעת מהמאורע ההיסטורי שבו נאלצו בני ישראל לצאת בחיפזון, ולכן אפו מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ. במילים אחרות: המצה של הלילה הראשון היא מתוקף ציווי, ואילו המצות של שאר הימים – זכר למעשה שהיה.

ביאור שני: יש להבחין בין שני סוגי מצות – מצה שלפני חצות הלילה, וזו שלאחריו. לפני חצות, אכלו את המצה בציווי ה' כחלק מקורבן הפסח. ואילו אחר חצות, כשהקב"ה נגלה וגאל את ישראל, הבצק שלהם לא הספיק להחמיץ – ומכאן נולדה מצת החיפזון. המצווה שאנו מקיימים כיום, גם כאשר אנו אוכלים מצה בליל הסדר לפני חצות, כוללת בתוכה את שני המובנים: הן מצוות אכילת מצה שבציווי התורה, והן זכר למצה של חיפזון הגאולה, שלא הספיקה להחמיץ.

ביאור שלישי – והפשוט שבהם: אמנם הציווי לאכול מצה בא עוד לפני המאורע בפועל של יציאת מצרים, אך זה מפני שהקב"ה, שיודע את העתיד ("מגיד מראשית אחרית"), ידע מראש שהגאולה תבוא בחיפזון ושהבצק לא יספיק להחמיץ – ולכן ציווה אותם לאכול מצה, כדי שאכילתם תהיה גם מתוקף מצווה, ולא רק זכר לאירוע. שהרי אילו היו אוכלים מצות רק בגלל שלא החמיץ בצקם, לא הייתה זו מצווה. לכן הקדים הקב"ה וציווה כדי שגם מה שנעשה בפועל מתוך אונס (חיפזון הגאולה) – ייעשה גם מתוך קיום מצווה מכוון ומודע{{הערה|ד"ה מצה זו תרכ"ט, סה"מ תרכ"ט ס"ע קלב ואילך. וד"ה מצה זו תשכ"ט.}}.