עריכת הדף "גרמניה" (פסקה)

==תחת השלטון הנאצי==

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת [[תרצ"ג]], התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשני מישורים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג (בית הנבחרים הגרמני), הם החלו בחקיקה אנטישמית שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.

בשלב זה החלו פוגרומים כנגד היהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, והוטל "חרם" על חנויות בבעלות יהודית. ב-9 במרץ תרצ"ג התרחשו פרעות ביהודי ברלין.

ב-11 במרץ תרצ"ג, התפרצו אנשי ה-אס אס (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בורוצלב (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש נערכו מספר פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג המגבילים משמעותית את צעדי היהודי.

באוקטובר [[תרצ"ט]] הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, [[מים]] וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם של המגורשים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת, ארנסט פום ראט.

בתגובה להתנקשות נערך ב-ט"ז חשון תרצ"ט פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח", על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה בחנויות היהודים. מ–1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-220,000 יהודים, פחות ממחצית יהודיה. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק ניכר מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.

תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה.

בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "הישנה" כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.

ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein - נקייה מיהודים). יוצאי דופן אחדים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים, בני תערובת, וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.