עריכת הדף "הסתלקות אדמו"ר האמצעי" (פסקה)

==ההסתלקות==
===המחלה האחרונה===
תוך כדי המסע של אדמו"ר האמצעי לביתו ב[[ליובאוויטש]], בעברו בעיר [[ניעז'ין]] שבפלך [[צ'רניגוב]] - [[אוקראינה]], התגברה עליו מחלתו, והגיעו רופאים רבים לעזור לו. הרופאים נתנו תרופות שונות, ואסרו עליו לומר חסידות, מה שציער אותו ביותר עד שאמר "קצתי בחיי". מיום ליום חוליו התגבר, עד שבכל פעם שהיו נוגעים בו התעלף.

בתחילת חודש כסלו היה נראה חסר חיות לגמרי, עד שהרופאים התפלאו ממה הוא חי. אחד הרופאים אמר לחבריו כי יוכלו לראות פלא, כי ברגע שירשו לו לומר חסידות, יתעורר בחיות חדשה. כך היה, והרבי קם בחיות גדולה וקרא לקבץ קהל לומר בפניהם חסידות, ואמר שיגלה להם חדשות שלא גילה מימיו. אך קודם שפתח בדברים, נפל הכובע מאחד העומדים בסמוך על ראשו של הרבי ובלבל אותו, ואז אמר שכנראה משמים לא רוצים שיגלה{{הערה|שם=בר}}.

במקום זאת פתח ואמר: "לפני שבע שנים הייתי על ציון אבי, וראיתי קטרוג גדול על בחורי {{מונחון|שונאי ישראל|כינוי לבני ישראל בלשון סגי נהור}}, בסוד "שבע יפול צדיק וקם" הגזירה, ועל זה נתייסדה התורה הזאת" - ואמר את המאמר "להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל", המבאר את טעמה הרוחני של [[גזירת הקנטוניסטים]]{{הערה|המאמר נדפס במאמרי אדמו"ר האמצעי - קונטרסים, [https://chabadlibrary.org/books/adhaam/maamarei/ku/7/263.htm ע' רסג] ואילך; ואודות אמירתו ראו במקורות והערות למאמר, ע' ערה ואילך.}}.

===ההסתלקות===
ביום [[ח' בכסלו]] רצה אדמו"ר האמצעי לכתוב חסידות על ענייני [[חנוכה]], אך כיון שהעולם שרוי בצער, לא רצה להתענג בכתיבת החסידות ועל כן לא כתב. במקום זה אמר לחסידיו שילכו לבתיהם בשמחה ושיאמרו "לחיים". שאלו החסידים: "הלוא בקרוב יהיה י' כסלו - חג גאולתו של הרבי, ואז נשמח, אבל כעת לשמחה מה זו עושה?" השיב הרבי: "אף על פי כן עשו כדברי, ואני אלמוד משניות [[טהרות]] ואתענג קצת".

בלילה, ליל [[ט' בכסלו]], התעלף פעמים רבות, עד שנדמה היה שאין בו רוח חיים, ונאספו קהל רב ובהם אנשי החברא קדישא. אך אז התעורר הרבי, וכאשר שאלוהו: "מדוע אדוננו מבהיל אותנו, האם לא שמעתם את קול הצעקה שהיה כאן?" השיב הרבי: "שמעתי קול קורא: מה צריכה נשמה כזו ב[[עולם הזה]]?" הרבי ביקש שילבישו אותו כתונת לבנה, פניו האדימו והחל לשבח וללמד זכות על כלל ישראל. ביקש שוב מהחסידים להיות שמחים, כי השמחה ממתקת דינים.

אז אמר הרבי שרצונו לומר חסידות, והשמחה היתה רבה, עד שחשבו כי יחזור לאיתנו. הרבי ביקש מאחד העומדים לצידו שאם יתנמנם באמירת החסידות, שיעיר אותו. אמר אז הרבי שני מאמרים על הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו", והמאמר השלישי ד"ה "זכר רב טובך" הנדפס ב[[סידור עם דא"ח]] בהרחבת הביאור יותר. באמירת המאמרים היה הרבי בהתלהבות גדולה. כמה פעמים שאל אם כבר האיר השחר. זמן קצר לפני עלות השחר, סיים הרבי את המאמר באמירת המילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים", ובמילים אלו הסתלק{{הערה|שם=בר}}{{הערה|כמה גירסאות מובאות בנוגע לרגע הסתלקותו. בהקדמת בנו רבי מנחם נחום לתורת חיים מובא כאמור בפנים, שלא הספיק לומר "חיים" בפסוק "כי עמך מקור חיים" (וכן מביא רבי [[לוי יצחק שניאורסון]] אביו של הרבי (לקוטי לוי יצחק - אגרות, ע' שמא). ומבאר, שהמילה "חיים" שאותה לא הספיק לומר נשלמה על ידי בנו שהדפיס את תורותיו בספר "[[תורת חיים (ספר)|תורת חיים]]", עיין שם). ב"בית רבי" מובא שהסתלק אחר אמירת המילים "מקור חיים מחיי החיים". בסיפורים נוראים (שם) מסופר שהסתלק כאשר רצה לבאר את המשך הפסוק, "באורך נראה אור". וברשימה נוספת נכתב שדיבר על דביקות הנשמה בה' ובענין זה הזכיר את המילה "חיים" ג' פעמים. ראו בנושא זה מגדל עז ע' תח ואילך, ובע' תט הערה 3.}}.