עריכת הדף "הפצת היהדות" (פסקה)

==חובת העבודה==
לאורך השנים, ביאר הרבי בעשרות שיחות ומכתבים את ההכרח הגמור שישנו לעסוק בהפצת היהדות, היות והדבר הוא בבחינת [[פיקוח נפש]] ממש, וכך לדוגמה התבטא בשנת תשמ"ח:
{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=ספר השיחות תשמ"ח חלק ב' עמוד 488|תוכן=מכיון שמדובר אודות מצב של פיקוח נפשות, רחמנא ליצלן - פיקוח נפשות ברוחניות, הקשור גם עם פיקוח נפשות בגשמיות - הרי '''צו השעה''' לפרסם ולהרעיש בכל מקום ומקום '''שחוב גמור על כל אחד ואחד לעסוק בהפצת התורה והיהדות חוצה!'''}}

ובמקום אחר הגדיר הרבי עיסוק זה בביטויים שונים כ"מצוה רבה ועיקרית"{{הערה|אגרות קודש חלק טז עמוד פו.}} ושזוהי "מצווה '''מפורשת''' בתורת משה"{{הערה|מקדש מלך חלק ג' עמוד צא.}} ומי שלא עוסק בכך הרי "זוהי הנהגה של "חסיד '''שוטה'''". . היפך '''הדין''', ובעניין חמור - פיקוח נפש".

כפועל יוצא מהאמור לעיל, פנה הרבי בתביעה נוקבת לכל יהודי באשר הוא שיעסוק גם הוא בהפצת היהדות, היות ואין אף אחד שפטור מעבודה זו, כולל תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם{{הערה|אגרות קודש חלק י"ח עמודים סג, רדע. חלק י"ד עמודים ל, קנב, שה. התוועדויות תשד"מ חלק ג' עמוד 2022, תשמ"ה חלק ה' עמוד 2627.}}, וכולל נשים{{הערה|היום יום כ"א שבט, לקוטי שיחות חלק ל"ה עמוד 154, התוועדויות תשמ"ו חלק ד' עמוד 105.}} וזקנים{{הערה|לקוטי שיחות חלק ל' עמוד 29.}} וילדים קטנים{{הערה|שיחות קודש תשל"ו חלק ב' עמוד 429, לקוטי שיחות חלק יד עמוד 281, חלק כד עמוד 276, ספר השיחות תש"נ חלק ב' עמוד 502.}}, בומיוחד על חסידי חב"ד{{הערה|'מאוצר המלך' חלק א' עמוד 119: אנ"ש כולל נשי אנ"ש - מגוייסים (באם להשתמש בלשונו) על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר - כלשונו הברור "עמדו הכן כולכם" כולל אפילו הקנעפלאַך - להפצת התורה ומצוות '''ככל ההאפשרי''' הן בחוץ לארץ ועל אחת כמה וכמה בארץ הקודש ומתוך שמחה וטוב לבב - וקיומם בפועל ממש בחיי יום יום '''וכפשוטו ממש'''.}}.

אחד מהענינים אותם הדגיש הרבי פעמים רבות בהקשר זה, היא העובדה שאף שהתורה מגדירה את נח כ"צדיק תמים", הרי מכיון שלא התעסק עם אנשי דורו והתבודד בעבודת השם האישית שלו - נחשב לו הדבר לחטא עד כדי כך שמי המבול נקראים על שמו{{הערה|לקוטי שיחות חלק ב' עמוד 452.}}, וכן זה שהמצוה הראשונה המופיעה בתורה שבכתב היא מצות 'פרו ורבו', שענינה ברוחניות היא לקרב יהודים נוספים לשמירת תורה ומצות, דבר המורה על כך שעבודה זו היא עבודה עיקרית שקודמת לעבודה בענינים אחרים.