עריכת הדף "הפטרה לפרשת שמיני" (פסקה)

==בחסידות==
===נשיאת הארון על העגלה===
{{ערך מורחב|משא הארון בכתף}}
בסיפור של ההפטורה מוצאים דבר מעניין, שנשאו את ארון ברית ה' על עגלה, שלא כפי הציווי של התורה שיש לנשוא את הארון על הכתפיים "בכתף ישאו"{{הערה|במדבר ז, ט.}}. 

מוסבר על כך בגמרא{{הערה|שם=סוטה|}} שזה בא לדוד המלך כעונש על שקרא לתורת ה' בשם זמירות "זמירות היו לי חוקיך"{{הערה|[[תהלים קי"ט|תהלים קיט]], נד.}}, שבזמן של כל צרותיו הוא השתשע בתורה. ועל כך הקב"ה אמר לו שהתורה שעליה נאמר{{הערה|משלי כג.}} "התעיף עיניך בו ואיננו", היתכן לקרוא "זמירות", ועל זה קיבל העונש ששכח את ההלכה שאפילו [[תשב"ר]] יודעים, שיש לנשוא את הארון על הכתפיים.

[[אדמו"ר הזקן]] מסביר{{הערה|[[קונטרס אחרון - פרק ו']].}}  ביאורו הפנימי על מה קיבל דוד המלך עונש, הוא על כך שבזה שדוד המלך מציין את שמחתו מהתורה בשיר וזמרה - "זמירות", כיצד דקדוק קטן במצוות משפיע על כל העולמות. הוא מתייחס להיבט החיצוני של התורה, של פעולתה בעולם "כמו אחוריים" של התורה, ולא כמוה לפנימיותה –  מעלתה האמיתית של התורה, שהיא לא רק בהשפעתה על העולמות, אלא זה שהיא מיוחדת ישירות לאור אין סוף ברוך הוא, ולגבי זה כל העולמות הם כאין ואפס. 

ועל כן העונש שהוקבע לדוד על שיבחו את התורה על חיצוניות של התורה "האחוריים" - הוא "[[שכחה]]", היינו שהידע או ההבנה שלו אודות התורה לא יוכל להיות שלם. השכחה, לפי הסבר זה, היא עונש [[מדה כנגד מדה|מידה כנגד מידה]] – דוד המלך, ששיבח את התורה בצורה חיצונית בלבד, נענש בשכחה שמתפשטת מתוך הנפש וקשורה לתחום ה"אחוריים". 

ודווקא בקשר ל"נשיאת הארון, מצוות "נשיאת הארון בכתף" יש בה גם את הרעיון של החיבור בין הפנימיות (הארון ולוחות הברית) לבין החיצוניות (הכתף). הארון, שמכיל את לוחות הברית – היה בו רק פנים, כי הכתב היה כתוב בו משני הצדדים (בדרך נס), והמצווה היא לנשאו על הכתף, שהיא המייצגת שיש חובה לשלב את הפנימיות והחיצוניות יחדיו. ובענין זה נענש, כי תפס את התורה בחיצוניותה{{הערה|ראה גם [[דרך מצוותיך]] [https://chabadlibrary.org/books/2900630178 מצות משא הארון בכתף].}}.

הטעם שדוד המלך שיבח את התורה בכך, הרבי מסביר{{הערה|ד"ה ויקרא אל משה תשל"ב, סה"מ מלוקט (הישן) חלק ד'.}}, שלמרות שכל העולמות בטלים לגבי מעלה של התורה, היא רק לגבי מעלת התורה מצד עצמה, אך לגבי התורה איך שהיא מושרשת ב[[עצמות ומהות|עצמותו התברך]], שהוא יתברך נתאוה להיות לו [[דירה בתחתונים]] ושהדירה בתחתונים תהיה על ידי התורה, הרי מעלת התורה היא דווקא בפעולתה למטה בעולמות התחתונים, ובזה שיבח דוד המלך את התורה, לגבי שורשה בעצמות.

ואף על פי כן נענש, כי שבחים הם שייכים לגילויים (ולא שייך לעצמות), ולגבי גילויים הרי כל העולמות בטלים לגבי התורה.

=== דוד חגור אפוד בד ושמחתו בהבאת הארון ===
בההפטרה מתואר מעמד הבאת ארון ה' לעיר דוד על ידי דוד המלך. טרם כניסתו לעיר, מתואר דוד כ"חָגוּר אֵפוֹד בָּד" – לבוש בעל משמעות רוחנית, המסמל את הכנתו למעמד של השראת שכינה ונבואה. לפי המסורת, משמעות לבישת האפוד היא הכנה לנבואה, וכפי שנאמר "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'" – מפני שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. מכאן שהשמחה שגילה דוד הייתה ביטוי לגילוי רוחני עמוק ולהתגלות שכינה.

כאשר נכנס דוד לעיר דוד, נאמר "וְדָוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" – לשון כפולה המדגישה את עומק השמחה שהגיעה עד רגליו, עד כדי תנועה גופנית חיצונית. שמחה זו הייתה חסרת גבולות, למעלה מטעם ודעת, ושיקפה [[ביטול]] עצמי מוחלט מתוך [[דביקות]] בה'.

שמחתו זו של דוד עוררה את מורת רוחה של מיכל בת שאול, אשר ראתה בכך פחיתות כבוד מלכות. בתגובה ענה לה דוד: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ", והדגיש כי בחירת ה' בו למלוכה נבעה דווקא מעבודתו הרוחנית ב[[קבלת עול]] ובביטול עצמי – שלא כעבודת שאול שהייתה על פי טעם ודעת. כי שלמות העבודה היא כאשר היא נובעת מ[[מסירות נפש]] למעלה מהשכל, ומשום כך זכה דוד למלכות נצחית{{הערה|לקוטי שיחות חלק א' סוף שיחת פ' שמיני.}}.

{{ערך מורחב|שמחה}}
ה[[רמב"ם]] מביא{{הערה|סוף הלכות לולב.}} "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא . . וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'". 

הרבי עורר ודיבר על כך רבות. 
{{ערך מורחב|שריקה}}
וכמו כן ביאר את הנהגתו שבעת ההתוועדות וניגוני שמחה לשרוק, ולהורות לאחרים לשרוק{{הערה|ראה שיחת פורים תשל"ו.}}.