עריכת הדף "חיים גראביצר (ספר)" (פסקה)

==עלילת הספר==
===חלק א' - מעולם חסידי חב"ד===
חלקו הראשון של הספר פותח בתיאור דמותו של חיים גראביצער, כ[[משפיע]] חסידי מורם משכמו ומעלה, העולה ומתעלה במעלות החסידות, המצליח לקשר [[דעת]]ו ומחשבתו ב[[אחדות ה'|ייחוד האלוקי]], וסוחף אחריו את כל תושבי הכפר ב[[ניגון]] נלהב ובשירה עמוקה המכריזה כי '[[אין עוד מלבדו]]' ואין שום מציאות אחרת מבלעדי ה'.

ר' חיים יוצא בראש אנשי הכפר אל השדות בשירה שמחה וסוחפת, אך באמצע ה'תהלוכה' מגיעה השמועה המצערת כי בנו של חיים נפטר. ר' חיים לא נופל ברוחו, וממשיך עם התהלוכה לעבר [[בית עלמין|בית העלמין]] במטרה 'לקבור את המוות' ולהביא [[גאולה]] לעולם.

השירה וההתלהבות נמשכת, עד שנסתם הגולל, ואז בבת אחת חיים 'נופל' מכל מדרגותיו הרוחניות, וכשהוא לא מצליח לעכל את האסון הנורא שנפל עליו, הוא בורח מהקבר הטרי בלי לומר [[קדיש]] אחר בנו, ומותיר את אשתו [[עגונה]] וגלמודה.

===חלק ב' - היאבקות הנופל מעולם החסידות===
בחלקו השני של הסיפור, חיים נרדם בקצה היער וחולם חלומות מבעיתים, בהם הוא עושה עם עצמו [[חשבון נפש]] כיצד הוא נפל ממדרגותיו, והיכן הוא טעה בדרך הסלולה בה צעד.

כשהוא מתעורר מהזיותיו, הוא מחליט שלא לחזור לעירו, אלא להמשיך הלאה ולחפש לעצמו דרך חדשה בה הוא יכפר על מעשיו. הוא אמנם מכיר במעלותיה של [[תורת החסידות]] החב"דית להרים את האדם לגבהים, אך דוקא משום כך הוא חושש ליפול, באומרו לעצמו: ככל שההר גבוה יותר ותלול יותר, כך ישנה סכנה גדולה יותר בנפילה ממנו.

ר' חיים מגיע בסופו של דבר לכפר של חסידי [[צ'רנוביל]], שם מתכוננים לחגיגת [[הכנסת ספר תורה]]. נפשו הסוערת של חיים מרגיעה את עצמה בלימוד ה[[משניות]] לעילוי נשמת בנו, וחסידי צ'רנוביל השמחים והצוהלים לא מבינים לרוחו של ר' חיים, והוא מתבדל ומתבודד יותר ויותר, ואינו מוצא מרגוע לנפשו. 

בשעת שמחת הכנסת ספר התורה, ר' חיים יוצא במחול חסידי נלהב המפליא את כל אנשי הכפר כולל הפריץ שנקלע למקום, ולמחרת, מצליח זקן חסידי צ'רנוביל לשכנע את ר' חיים להיכנס יחד איתו למפגש עם ה[[אדמו"ר]]. 

ר' חיים המאוכזב מהשמחה הפשטנית של [[חסידי פולין]], ומהאופן הפשטני בו הם מתייחסים לכל דבר וענין, כשאף הערצתם לרבם מתבטאת ברתימת עצמם למושכות העגלה בה נוסע האדמו"ר, נכנס אל האדמו"ר מצ'רנוביל, אך גם האדמו"ר אינו מבין לנפשו, וחיים נס על נפשו לחפש לעצמו מקום אחר.

===חלק ג' - הנופל בצידי הדרכים, מעולם המשכילים===
בחלקו השלישי של הספר, מתוארת נטישתו של חיים את עולם החסידות, והמשך נידודיו לישיבת וולוז'ין, מעוזם של ה'[[מתנגדים]]'. אך תוך כדי הליכתו ונידודיו, על אם הדרך, פוגש בו הפריץ היהודי ה'[[משכיל]]' שמציע לו ללון בביתו{{הערה|1=תוך כדי הנסיעה בעגלה מתפתחת שיחה מעמיקה בין השניים, כאשר הפריץ משווה את עצמו לאדמו"ר מרוז'ין הנוסע אף הוא במרכבות מפוארות, ובתשובה, ר' חיים משווה אותו לחתול הרובץ על אדן החלון, ומחשב שאין כל הבדל בינו לבין האנשים היושבים בתוך הבית, אלא שהם אוכלים את השמנת כשהיא מכוסה, והוא אוכל אותה כשהיא מגולה, והחתול מתייחס בביטול לעיסוקים ה'טפלים' הנוספים שיש לבני האדם.

מאנקדוטה זו ניתן ללמוד, כי אף שחיים עצמו עזב את דרך החסידות, אין זה מפני שמצא בה פגם בפני עצמה, או שהגיע למסקנה שדרכה זו הינה מוטעית מיסודה, אלא מפני שהיה סבור שאינה מתאימה לו, מעצם היותו 'נופל', וכאשר זלזל אי מי בדרכה של החסידות - יצא חיים במלוא מרצו להגן עליה.}}.

בביתו של הפריץ מתקיימת חגיגה, ובשלב מסויים מצטרף גם ר' חיים לחגיגה זו, ומתעלה פעם נוספת מעל עצמו, ויוצא במחול נלהב של 'אין עוד מלבדו' הסוחף אחריו את כל באי האחוזה. אך גם כאן, כמו ב'תהלוכה' בחלקו הראשון של הספר, התלהבותו של ר' חיים פוסקת באחת, והוא חוזר לחדרו להמשך מנוחת הלילה, ובחזיונו הוא נפגש ומשוחח עם [[הבעל שם טוב]]. למחרת עוזב את האחוזה בדרכו לוולוז'ין.

===חלק ד' - סופו של הנופל===
בחלקו הרביעי של הספר, ר' חיים מתקבל כתלמיד מן המנין ב[[ישיבת וולוז'ין]], שם הוא בטוח כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ומשם אין ביכולתו ליפול שוב, כיון שתמיד יוכל להיאחז ביסודותיה האיתנים של ה[[הלכה]] ו[[לימוד התורה]], שלא נותנים לאדם לסטות מדרך המלך הרחבה.

אך גם שם נוכח ר' חיים לדעת על מלחמות פנימיות בין צאצאיו של ר' [[חיים מוולוז'ין]] על הנהגת הישיבה, וקנאותם העיוורת של בחורי הישיבה לשמור על כבוד הישיבה גם במקום שהם עלולים לפגוע בכבוד לומדי התורה.

בסיום תקופת שהותו של ר' חיים בישיבה, מתקיים שיעור עמוק באחת הסוגיות הסבוכות ב[[גמרא]] עם גדול גאוני הדור שהוציא לעז על תלמידי הישיבה, וכעת בא 'לבחון' את התלמידים. התחילת השיעור כובש הגאון את מוחותיהם של התלמידים היושבים פעורי פה ולא מצליחים להשיב מאומה על דבריו, אך בהמשך מתגברים התלמידים להשיב מלחמה, וסותרים את פלפולו של הגאון מתוך קנאות נעורים. הגאון מתבלבל לחלוטין, ולא מצליח להשיב על דברי הבחורים.

בשלב זה מתערב ר' חיים בדיון, ובהפגינו גאונות ובקיאות עצומה, הוא מצליח לפרוך את כל קושיותיהם של תלמידי הישיבה, ולהסביר את הסוגיה בצורה ברורה ומובנת לכולם.

במקום נוכחים שני אברכים מעיר סמוכה שבאו לחפש ראש ישיבה לישיבה המצויה בעירם, ולאחר שנוכחו בגאונותו וכח הסברתו של חיים - הם מציעים לו את המשרה, והוא נענה לבקשתם.

לאחר תקופה ארוכה בה הוא מכהן כ[[ראש ישיבה]] בעיר הסמוכה לוולוז'ין, ולוקח תחת חסותו יתום עילוי, מתעוררת מחלוקת בינו לבין ראש הקהל, המחליט לנקום בו, ולחטוף את היתום שאימץ כ[[קנטוניסט]] לצבא הרוסי. הדבר [[משפיע]] קשות על ר' חיים{{הערה|הוא טוען שלמעשה חוטפי הילדים מגינים על הקהילות היהודיות מגזירות אחרות, ואלו תומכות בחסידות שבליובאוויטש ובתורה שבוולוז'ין, כך שלמעשה [[גזירת הקנטוניסטים]] השפלה - היא הכרחית עבור הרוממות. ואי אפשר לרוממות בלא שתגרור אחריה שפלות. בקטע זה מתבטא שוב רעיונו ההגותי של הסופר, שככל שהאדם עולה גבוה יותר הוא עלול ליפול נמוך יותר, ולכן ההתעלות הרוחנית בליובאוויטש וולוז'ין קשורות בהכרח עם מעשים שפלים דוגמת הסגרת ילדים חסרי ישע והפיכתם לקנטוניסטים.}}, ובסופו של דבר הוא נוטש את הישיבה וחוזר לליובאוויטש.

עם בואה של אשתו ל[[ליובאוויטש]], הוא עוזב את ליובאוויטש באמצע [[חזרה]] על [[מאמר]]{{הערה|כאשר הוא צועק: "מה מקום ל[[אצילות]] למעלה כאשר ישנם [[קנטוניסטים]] למטה?!"...}}, מתאחד עם המשפחה מחדש ועושה את הימים הנוראים כבעל תפילה באחת העיירות שעל אם הדרך, ודואג לבואה של כלתו{{הערה|1=אשת בנו, יוסיל'י, שעל פטירתו סופר בסוף חלקו הראשון של הסיפור.}}. הכלה מצליחה להחזיר מחדש את השירה האלוקית של 'אין עוד מלבדו' לחיים, ובכך נשלם המעגל.