עריכת הדף "משה חיים לוצאטו" (פסקה)

===הפולמוס===
הרב יקותיאל גורדון שיתף בחדשות אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת מרדכי יפה, תלמיד חכם [[עשירות|עשיר]] שישב בווינה. גורדון תיאר באגרותיו אליהם{{הערה|אגרות ותעודות אגרות ו'-ז'.}} את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.

מכתבו של הרב גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. הרב חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, ב[[חודש אב]] ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.

במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים ב[[עברית]] שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.

בכ"א בשבט תצ"א נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר הרב באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף אף הועלתה הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם שנים רבות לאחר מכן.