עריכת הדף "משתמש:אור וחיות/טיוטה" (פסקה)

==החילוק בהגדרת 'חפצא של איסור'==
לאור הדברים הפשוטים מובן שהמושג של 'איסור חפצא' הוא מושג הלכתי בלבד.  התורה מתייחסת לחפץ מסוים כאל דבר רע ומתוך כך האדם נאסר באכילתו, אך אין לכך משמעות מציאותית כל שהיא, שהרי למעשה אין הבדל בין מרכיבי החפץ האסור לחפץ המותר.
אך למעשה מצוייה הסתכלות פנימית יותר, ולפיה חפץ שנאסר על ידי התורה אכן הרי הוא שונה באופיו וטבעו מחפץ של היתר{{הערה|ובזה גופא יש לדון מהי הסיבה ומהו המסובב: האם מחמת איסור התורה משתנה מהותו של החפץ, או שמא הטעם לאיסור התורה הוא משום הקלקול הקיים בחפץ, וראה להלן}}. והגאון ר' שמעון שקופ {{הערה|ראו ב'שערי יושר' שער א פרק ט}} ביאר בכך את ההלכה שדבר האסור בהנאה נחשב כמי שאינו לו שווי ממוני ולכן המקדש בו אשה אינה מקודשת, ולא מובן מה לדיני איסור ולדיני ממונות, ומדוע מחמת האיסור נעלם השווי הממוני של החפץ.אך יתכן לפרש שהטעם הוא משום שלמעשה אין לאדם אפשרות ליהנות מהחפץ שהרי הוא מחויב להישמע לציווי התורה האוסרת על כך, ואם כי מצד המציאות לכאורה הוא יכול לעבור על ציווי התורה וליהנות אך אנו מתייחסים לאפשרות זאת כמי שאינה קיימת.

אמנם ר' שמעון שקופ שולל הבנה זו, ומבאר באופן אחר: הפקעת השווי הממוני מהחפץ אינה משום שאנו מתעלמים מהאפשרות המציאותית להשתמש בו, אלא אף אם יעבור האדם על האיסור וישתמש בו הרי לאמיתתו של דבר אין זו נחשבת הנאה, משום שהחפץ בעצמותו הוא דבר רע ומקולקל ומזיק לאדם. ובלשונו: 'דהא דאיסורי הנאה אינו ממון אין הטעם משום דאי אפשר לאדם להנות בהם על ידי זה שמוכרח לשמוע אזהרת התורה שהזהירה אותו על כך, אלא דמה שאסרה תורה איזה דבר באכילה דבר זה אינו דבר מאכל לישראל אלא הוי כדבר המזיק לגוף האוכלו, והוי כסם המזיק לאדם אף שהאוכלו טועם בו טעם מתוק לחכו'. ונמצאנו למדים שהמושג של 'איסור חפצא' אינו שייך לתחום ההלכתי בלבד אלא הוא נוגע לעצם המציאות החומרית שלו, שיש בו קלקול והוא 'כסם המזיק לאדם'.

מהותו של אותו פגם שבחפץ האסור ניתן להסבר בכמה דרגות: בדרך הפשט, כבר מצאנו לכמה מהראשונים ממפרשי הפשט שביארו שכל עיקר איסורי מאכלות שבתורה הוא מחמת נזקים גופניים הנגרמים על ידם, וכפי שכתב ה'חינוך'{{הערה|מצוה עג}}: 'וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה'{{הערה|וראה בהרחבה בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, מח}}. ומאידך יש ששללו זאת, וכפי שכתב האברבנאל {{הערה|שמיני יא, יג}}: 'וחלילה לי מלהאמין כן (שאיסורי אכילה שבתורה הם משום בריאות הגוף)... שלא באה התורה האלוקית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה', ולכן הוא מבאר שטעם איסור המאכלים הוא 'לפי שהן מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות המעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה...'. אכן בתורת החסידות אנו מוצאים עומק נוסף{{הערה|ראה תניא סוף פ"ו ואילך, והמקור לכך מעץ חיים}}, ולפיו החלוקה בין דברים האסורים לדברים המותרים נובעת ממקור ושורש חיותם, כי חיותם של הדברים המותרים היא מקליפת נוגה ושל הדברים האסורים משלוש קליפות הטמאות.