עריכת הדף "גבינת ישראל" (פסקה)

==ישראל רואה==
אם יהודי ראה את תהליך החליבה והגיבון, גם אם זה נעשה בידי גויים – זה מותר. וכן הוא המנהג הפשוט{{הערה|רמ"א בס"ב.}}. וכתב הש"ך: שיש ריבוי פוסקים האוסרים גם באם ראה את החליבה ואת הגיבון. וההיתר הוא רק באם הבהמות והחלב הם של יהודי, ואז אין איסור, אבל אם הגבינות הן של גוי – אסור{{הערה|ש"ך ס"ק כ.}}.

אם יהודי ראה את הגיבון ולא את החליבה – מותר בדיעבד [אם לא היה בחליבה כלל – בהפסד מרובה, ואם היה בחלקה – בדיעבד, גם בלא הפסד מרובה{{הערה|ש"ך ס"ק כב.}}]. מכיוון שיש פחות מקום לחשש – שהרי חלב טמא לא עומד, ולכן (באם הגוי חלב רק בשביל לגבן{{הערה|ש"ך ס"ק כה.}}, גם באם קנה את החלב, מכיוון שהגוי חלב על מנת לגבן{{הערה|ש"ך ס"ק כד.}}) מסתבר לומר שהגוי לא עירב והזיק לעצמו{{הערה|רמ"א בס"ב.}}. והיינו, כאשר קנה ממנו לפי כמות הגבינה או משקלה. אבל אם קונה לפי מידה, בזה חוששים שיערב{{הערה|ש"ך ס"ק כג.}}. דין זה הוא גם כאשר הבהמות של יהודי, ויש בית של גוי בין ביתו לרפת{{הערה|ש"ך ס"ק כה.}}. והחלב עצמו – אסור, גם אם חלב בשביל לגבן{{הערה|רמ"א בס"ב.}}. כיוון שלא ראה את החליבה{{הערה|ש"ך ס"ק כו.}}.

הט"ז חלק על הרמ"א, וכתב: שאם נתיר כך (לגבן), יבואו להתיר גם את החלב, ובחלב עצמו הרי יש חשש של איסור דאורייתא. ועל כן הוא פוסק שאסור{{הערה|ט"ז ס"ק יא.}}.

והש"ך כתב, שכנ"ל, אסור אם הגבינה היא של גוי, וההיתר כאן הוא – כאשר היהודי קונה את החלב (שנחלב לצורך גיבון) מהגוי, והיהודי מגבן בעצמו{{הערה|ש"ך ס"ק כא.}}.