עריכת הדף "עיר הנדחת" (פסקה)

==מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן על-פי שיחת הרבי==
דיני עיר הנדחת אינה ליחידים שעבדו עבודה זרה, ולא לציבור, רק לגדר של "עיר". ישנה מחלוקת בגמרא ב[[מסכת סנהדרין]]{{הערה|סנהדרין טו, ב.}}, בגדרי עיר הנדחת. לפי שיטת רבי יאשיה מעשרה עד מאה זה עיר הנדחת, אך פחות מעשרה דינם כיחידים, וממאה ומעלה דינם כציבור. ולפי רבי יונתן ממאה עד רוב השבט זה עיר הנדחת, אך פחות מכך דינם כדין יחידים.

[[הרבי]] מבאר כי זו היא מחלוקת כללית של רבי יאשיה ורבי יונתן בכל הש"ס, כאשר רבי יאשיה מעדיף את כח הכלל, ולכן כבר מעשרה ומעלה הוא מחשיב ככלל - "עיר", וממאה הם ציבור, ואילו רבי יונתן דוגל בכוחו של היחיד, ולכן עד מאה אנשים, דינם של עובדי העבודה זרה הוא כיחידים. מחלוקת זו הינה בכל הש"ס.

דוגמאות נוספות לכך הינם במחלוקת [[רבי יאשיה]] ו[[רבי יונתן]] במכה אביו ואמו, אם משמעות הכתוב היא דווקא מי שמכה את שניהם, - וזו היא דעת רבי יאשיה שסובר כי אביו ואמו הינם מציאות של "מולידיו", לעומת רבי יונתן שסובר כי כל אחד מהם הינו מציאות לעצמו בענין זה, ולכן משמעות הפסוק היא מי שמכה אחד מהם, שגם עונשיו הוא במיתה.

===דין ציבור בעיר הנדחת===
הרבי מקשה שכיצד ייתכן שיחיד שעבד עבודה זרה דינו בסקילה, ואילו לאחר שנצטרפו היחידים לרוב ציבור אינן דינם בסקילה החמורה אלא בסייף שהיא מיתה קלה יותר לכל הדיעות. הקושיא היא הרי כל יחיד, מלבד היותו חלק מהציבור הוא הרי גם יחיד, ואיך יפטר מחיוב המיתה החמור שהוטל עליו.

הרבי מתרץ כי כאשר ישנן ציבור שעובד עבודה זרה, אין כאן יחידים כלל אלא נוצרה כאן מציאות חדשה של ציבור, ועל כן אין היחיד נחשב כלל כמציאות חדשה לעצמו אלא כחלק מהציבור, ומכאן חיוב המיתה על נשיו וילדיו, שכן באמת הם לא חטאו בחטא העבודה זרה כיחידים, ואין חיוב המיתה שעליהן אלא מהיותם כלולים בציבור שחטא, על ידי היותם טפלים לבעליהן ואבותיהן שחטאו.