עריכת הדף "תחום שבת" (פסקה)

==בחסידות==
הטעם הפנימי לאיסור תחומין בשבת, היינו יציאה מעבר ל-2000 אמה, נוגע לעקרון רוחני עמוק הקשור להפרדה בין [[קדושה]] לחיצוניות, ובמיוחד בין הקדושה לבין [[קליפת נוגה]] שב[[בי"ע]]. 

כפי שמבואר ב[[חסידות]], כשם שבני ישראל ירדו לעולם הגשמי בגוף, כך גם [[מלכות דאצילות]] יורדת למטה ל[[עולם העשייה]] כדי לחיות ולחזק את העולמות. דרך המלכות, מקבלת קליפת נוגה כוח, וכתוצאה מכך אפשר להיות [[יניקת החיצונים|יניקת חיצונים]]. כל זאת מצריך שמירה והגנה על מנת שלא תתפשט קליפת נוגה ותחליש את הקדושה. אחת הדרכים לשמור על הגבול הזה היא על ידי "[[הדום]]" – [[תורה שבעל פה]], שהיא הדרך בה משמרים את הקדושה בתודעה, ו[[מצוות]] מעשיות שמטרתן לשמור על הגבול בין הקדושה לחיצוניות.

כאשר [[בני ישראל]] נשמעים לאיסור תחומין, הם למעשה משמרים את הגבול הזה, ומונעים מהקליפות לחדור לתחום הקדושה. האיסור לשאת את הרגליים מעבר לתחום, משמעותו שלא להוריד את "הרגליים" הרוחניות – שהם [[נצח]], [[הוד]], [[ספירת היסוד|יסוד]] ו[[מלכות]] – לתוך מקום שיכול להניק את הקליפות. בימי החול, כאשר [[נה"י]] (נצח הוד יסוד) ד[[בי"ע]] יורדים למקום הקליפות, יש תערובת בין הקדושה והקליפות. בשבת, לעומת זאת, יש [[עליית העולמות בשבת|עליית העולמות]], נפרדות הקליפות מהקדושה, ויש חלל פנוי בין העולמות לקליפות.

חלל פנוי זו הוא ה2000 אמה של תחום שבת, ולכן נאסר לצאת מעבר לתחום, כי יציאה כזו הייתה מאפשרת לקליפות להיכנס לחלל שנוצר, ובכך לגרום לתערובת בין קדושה לחיצוניות. בכך שנשמר תחום השבת, שומרים על הגבול הרוחני שבין הקדושה והחיצוניות, ומקיימים את ההפרדה הזו{{הערה|[[לקוטי תורה לג' פרשיות]] בראשית יד, א-ב.}}.