עריכת הדף "ליל הסדר" (פסקה)

==סימני הסדר==
===קדש===
ליל הסדר נפתח ב[[קידוש]], שבו כל אחד מהמסובים מקדש בעצמו{{הערה|כולל הנשים ש"אף הן ביו באותו הנס"}}, היות שהוא הכוס הראשונה מ[[ארבע כוסות|ארבע הכוסות]] שיש לשתות בלילה זה, וכמו כן יש לשתות בהסבה ואין לברך לאחר השתייה ברכה אחרונה. כבכל חג, יש להוסיף את ברכת '[[שהחיינו]]' בעת הקידוש, אולם מי ששכח לברך יצא ידי חובה{{הערה|שולחן ערוך, אורח חיים, תעג, ב.}}.

בליל הסדר גם מצווה לחזר אחר יין אדום{{הערה|לפי שיש בו זכר לדם הנשפך על ידי פרעה בשוחטו את ילדי בני ישראל.}},ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח, שאינו מבושל ושאין בו תערובת כלל. [[רבותינו נשיאנו]] נהגו לקחת גביע ללא רגל, כמו כן יש להדר ולקחת כוס מכסף, בשולחן ערוך נכתב שטוב לתת למישהו אחר לשפוך כדרך חרות אולם רבותינו נשיאנו לא נהגו כך.

כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת עורכים את הקידוש לפי סדר הברכות אשר סימנם "יקנה"ז": יין: (ברכת הגפן), קידוש (ברכת אשר בחר בנו), נר (ברכת בורא מאורי האש - מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפרניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים), הבדלה (ברכת המבדיל בין קודש לקודש), זמן (ברכת שהחיינו). אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

===ורחץ===
לאחר הקידוש יש לאכול "כרפס", ומכיוון שהוא ירק הטבול במשקה, וחכמים תיקנו שיש ליטול ידיים אם אוכל מאכל שטבול במשקה, נוטלים לפני אכילתו, אולם ללא ברכה, מכיוון שהדבר שנוי במחלוקת{{הערה|שם=שו"ע תע"ג|שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעג, סעיף ו}}, יש מפרשים האומרים, כי גם נטילת הידים לפני אכילת הכרפס נועדה להתמיה את התינוקות{{הערה|טור ובית יוסף אורח חיים סימן תע"ג, סעיף ו'.}}, כשנוטלים אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו מים, אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים.

הרבי לא נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא מביאים אליו את המים, אלא קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו מסובין.

===כרפס===
נוטלים פחות מכזית "כרפס", טובלים במי מלח (הרבי היה נוהג לטבול שלוש פעמים) ומברכים "בורא פרי האדמה", בשעת הברכה יש לכוון גם לצאת ידי חובה ב[[מרור]]. אכילת הכרפס בצורה ובאופן זה נעשת כדי להתמיה את הילדים ולעורר אצלם שאלות{{הערה|רש"י ורשב"ם על תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיד עמוד א, וטור אורח חיים תע"ג.}}.
===יחץ===
לוקחים את המצה האמצעית וחוצים אותה לשניים, ואת החלק הגדול מחביאים{{הערה|שם=שו"ע תע"ג}}, והקטן מחזירים בחזרה, כמו כן יש לדייק שיהיה בו כזית לאכילת [[מצה]]. ב[[גמרא]] מובא שהסיבה לכך היא מכיוון שנכתב:"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" וכך דרך העניים לאכול. רבותינו נשיאנו היו חוצים את המצה לחמש חתיכות ומחביאים אותה בין הכריות, וכמו כן היו מחביאים יחד איתם את של בניהם{{הערה|אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים; אדמו"ר הרש"ב יחד עם האפיקומן שלו - של בני ביתו; אדמו"ר הריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו.}}, ב[[חב"ד]] כמו כן לא נהוג לתת לילדים לגנוב את ה[[אפיקומן]].
===מגיד===
====סיפור יציאת מצרים====
{{ערך מורחב|סיפור יציאת מצרים}}
מצווה מן התורה לקרוא את סיפור יציאת מצרים, עיקר המצווה הוא לספר לילדים{{הערה|שנאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות פרק י"ג, פסוק ח')}}, אולם גם אם יש ילדים מצווה לספר{{הערה|שנאמר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות פרק י"ג, פסוק ג').}}.

[[הרבי]] הסביר שהמיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה: א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.

את סיפור יציאת מצרים קוראים מתוך ה[[הגדה של פסח]], ויש לקרוא אותה בקול רם אולם באימה ויראה, כמו כל אצל הרבי ואדמו"ר הריי"צ לא היו שרים בעת אמירת ההגדה (ורק אם צריך לחכות למשהו אפשר לשיר). את אמירת "מגיד" פותחים ב"הא לחמה עניא":
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן={{מונחון|הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין|זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין}}}}

בעת אמירתו יש לגלות את שלושת המצות.
====מה נשתנה====
{{חלונית
|כותרת=מה נשתה באידיש ובתרגום ללשון הקודש
|תוכן={{ציטוטון|מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר? {{ש}} א) די ערשטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הראשונה היא): שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים - אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת. {{ש}} ב) די צווייטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השניה היא): שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה. {{ש}} ג) די דריטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה השלישית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן. {{ש}} ד) די פערטע קשיא איז (ובלשון הקודש: הקושיה הרביעית היא): שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.}}

ויש מסיימים: {{ציטוטון|טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ}}.
}}
לפני אמירת "מה נשתנה" יש צורך לסלק את הקערה ולמלאות מחדש עוד כוס וזאת כדי להתמיה את התינוקות, ושואלים בשפה המדוברת{{הערה|בבית רבנו שאלו באידיש, וגם המדברים בלשון הקודש מפרטים ומפרשים השאלות על פי המפורט בהגדה של הרבי (כדלהלן שם)}}. והראשון ששואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו. אצל [[אדמו"ר הזקן]] היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש היה נוהג שכל אחד מהבנים היה שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות).}}

גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות"{{הערה|כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו.}}. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל{{הערה|לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל.}}. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.
=====בתורת החסידות=====
ה[[רבי]] מביא בספר "[[היום יום]]{{הערה|היום יום [[י"ט ניסן]]}} את ביאורו של [[הרבי הרש"ב]] ל"מה נשתנה" על פי חסידות:

'''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות''' - במה שונה הגלות הזו (הגלות משולה ללילה) האחרונה מכל הגלויות שהיו לעם ישראל?

#'''שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת''' - בכל הגלויות היה מירוק (טבילה מלשון טיהור ומירוק) הנפש אבל לא לגמריי, '''הלילה הזה שתי פעמים''' - בגלות הזו המירוק הוא סופי וגם לנפש וגם לגוף.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה''' - בכל הגלויות היה בקרבנו גם [[נפש]] אלוקית וגם [[נפש]] בהמית (חמץ ומצה), '''הלילה הזה כולו מצה''' - אך בגאולה יהיה רק מצה כי הטומאה תתבטל כליל.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות''' - ירקות מרמז על הקנא (כמו שכתוב כל המקנא פניו מוריקות) ובגלויות הקודמים הייתה קנאה רבה בכל העולם. '''הלילה הזה כולו מרור''' - אבל בגלות האחרון הקנאה גדולה יותר וגם בין צדיקים.
#'''שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים''' - יושבים ומסובים מרמזים על שני אופני [[עבודת השם]] אחד המביא לידי תענוג המתפשט ודרגה יותר נעלית שמביאה לתענוג עצמי, בגלות ישנם המגיעים לדרגות גבוהות וישנם פחות. '''הלילה הזה כולנו מסובים''' - בגאולה כולם יגיעו לדרגה הנעלית בעבודת ה'.
====המשך קריאת ההגדה====
לאחר אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס, ויש לומר את הקטע בעמידה, ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה" - הוט לא מניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה היה מסיים את הפיסקא בקול רם.

לאחר מכן קוראים בהגדה אודות [[הבן החמישי|ארבעת הבנים]], ועל ירידת עם ישראל למצרים ועל ה[[שיעבוד מצרים|שיעבוד]], ועל יציאתם משם.

שופכים את ה[[יין]] לתוך כלי שבור{{הערה|יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה}} בעת אמירת "דם ואש ותמרות עשן", ולאחר מען עשר פעמים ב[[עשרת המכות]], ועוד שלוש ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", ואין לשפוך בצד השולחן ואין להעביר את הכלי מעל השולחן.

בעת ששופכים יש לכוון {{ציטוטון|שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור.}} על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס.

אין להפסיק באמירת "דיינו", ובקטע "רבן שמעון בן גמליאל" באמירת התיבות "מצה ומרור" - היה הרבי מביט על המינים שבקערה. באמירת התיבות "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר הריי"צ על הזרוע. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג הטא לאחוז המצה השנייה והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני. ובאמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג הוא להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - היה הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל). באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" -יש לכסות את המצות ולהגבי' את הכוס, ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן ואומרים את תחילת הלל, "הללוי-ה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי' את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).

מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.
===רחצה===
לאחר סיום אמירת "מגיד" הולכים ליטול ידיים לאכילת [[מצה]], לפני "רחצה", היה הרבי לומד בלחש את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך", כמו כן היה הרבי הולך בעצמו ליטול את ידיו ולא לתת למישהו אחר ליטול לו.
===מוציא===
לאחר נטילת הידיים לוקחים את שתי המצות (העליונה והתחתונה) ומברכים עליהם "המוציא", הרבי היה לוקח את שלושת המצות ומברך עליהם ולאחר שומט את האמצעי ואוכל את השניים.
===מצה===
לאחר ברכת "המוציא", הוא מברך ברכת "מצה " שהיא:{{ציטוטון|ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה}}, ונוטל [[כזית]] מהמצה העליונה והתחתונה ואוכל{{הערה|המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק, במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צריך להיות בכזית, ויש אומרים שזהו ממצה הא' (העליונה), ויש אומרים שזהו ממצה הב' (האמצעית), ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים)}}, בשעת הברכה יש לכוון גם על ה"כורך" ועל ה"אפיקומן".

אין לטבול את המצה במלח משום חביבות המצווה, ויש לאכול כל כזית בנפרד, הרבי אומנם היה אוכל את שני המצות יחד, יש לאכול את המצה בזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות}}, אולם אין לאכול "אכילה גסה" ובדיעבד מותר לשהות מעט{{הערה|ועל כל פנים לא יותר משש דקות}}.

המנהג הוא גם שכל בני הבית יברכו ויאכלו את המצה{{הערה|ידי חובת "לחם משנה" יוצאים על ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך את הברכות לעצמו, לאחר שמקבל את המצה מבעל הבית}}.

מצוות אכילת מצה נאמרה בתורה בה כתוב:"בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת"{{הערה|שמות, י"ב, י"ח}}.

====שיעור כזית מצה====
הרבי באגרת כותב בנוגע לכזית מצה בליל הסדר - "בנוגע לשיעורים - ראה ספר שיעורי תורה (להרב נאה - ירושלים, תש"ז), בו מבוארת שיטת חב"ד בזה". ובשיעורי תורה מבאר שיעור כזית ובענין מצה וברכה אחרונה מסיק כי השיעור הוא 28.8 גרם {{הערה|אגרת משנת תש"מ, קונטרס ועד בלה"ק שי"ל לשחוהמ"פ תשפ"ד}}

===מרור===
לאחר מכן אוכלים כזית מרור טבול בתמכא{{הערה|לכל הפחות 19 גרם (שלושת רבעי אונץ)}}{{הערה|הרבי היה טובל שלוש פעמים}} (החסה והתמכא מצטרפים ביחד לשיעור) ומברכים:{{ציטוטון|ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור}}, ויש לכוון גם על ה"כורך".

יש ללעוס את המרור כדי שירגיש את חריפותו ולא לבלוע, הרבי היה בנוסף לכך אוכל "תמכא" ללא מרור.

ב[[משנה]]{{הערה|תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף לט עמוד א.}} מנו חמישה מיני מרור:חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור, ב[[גמרא]] נכתב שהחסה היא המין הכי מהודר, מכיוון ששמה רומז לכך שה' חס עלינו, אולם בגלל שבחסה לא מורגש טעם המרירות מוסיפים גם "חריין" - תמכא.
===כורך===
לוקחים שני כזית מצות מהתחתונה ושמים בפנים "מרור", וטובלים את המרור בחרוסת ואומרים:{{ציטוטון|כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכל ביחד ובהסיבה. כמו שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"}}{{הערה|משנה ברורה, סימן תע"ה, סעיף קטן י"ט .}} ואוכלים בזמן של "אכילת פרס" בהסבה ואין להפסיק בדיבור.

ב[[גמרא]] מובא שהיה מחלוקת בין [[הלל]] לחכמים, כיצד יש לאכול, [[הלל]] סבר שיש לאכול את המצה והמרור ביחד משום שנאמר "על מצות ומרורים יאכלהו", בעוד חכמים סברו שיש לאכול כל דבר בנפרד{{הערה|תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קטו עמוד א.}}, ומכיוון שלא נפסק להלכה נוהגים כשניהם, ואוכלים את המצה והמרור בנפרד ולאחר מכן את השניים ביחד{{הערה|משנה ברורה, סימן תע"ה, סעיף קטן ט"ז }}, ובשל כך יש להקפיד גם לא לדבר החל משעת אכילת המצה עד לסיום "כורך".

===שולחן עורך===
לאחר מכן אוכלים סעודה ואין צורך להסב{{הערה|שו"ע. ומצווה מן המובחר לאכול הכול בהסיבה.}},ב[[סידור אדמו"ר הזקן]] מובא: "אוכל ושותה כדי צרכו". על כך העיר הרבי: "ויש לומר דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע). ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה".

את הסעודה פותחים באכילת [[ביצה]] הטבולה במי מלח, הרבי היה טובל שלוש פעמים, הסיבה לאכילת הביצה היא מכיוון שהיא זכר לחורבן{{הערה|וביום שחל פסח חל גם [[תשעה באב]] - רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעו, סעיף ב .}}, ע"פ סיבה אחרת זה זכר ל[[קרבן חגיגה]]{{הערה|הגר"א, כמובא במשנה ברורה, סימן תע"ו, סעיף קטן י"א .}}

מותר לשתות [[יין]] אולם לא לומר "לחיים", אולם אים לאכול בשר צלי מחשש שזה יראה כאילו הוא אוכל כ[[קרבן פסח]]{{הערה|משנה ברורה, סימן תע"ו, סעיף קטן א' }}.

יש להיזהר בעת הסעודה מ[[מצה שרויה]].

===צפון===
{{ערך מורחב|אפיקומן}}
יש לאכול את ה[[אפיקומן]] קודם חצות הלילה{{הערה|הרבי נהג בקביעות בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה"}}, ויש לאכול שני "כזייתים" זכר לקרבן הפסח, וזכר למצה, אולי בדיעבד אפשר לאכול "כזית אחד", ויש לאכול בזמן "אכילת פרס", ואין לאכול ולשתות לאחר מכן כדי שיישאר טעם המצה בפה{{הערה|שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעח, סעיף א , ומשנה ברורה, סימן תע"ח, סעיף קטן א' .}}

כמו כן לאכול את האפיקומן על "השובע" בדומה לקרבן פסח, כשבעים אולם רוצים לאכול עוד, אולם מי שלא רוצה לאכול ואוכל רק משום שמכריחים אותו, זה לא נחשב כאילו אכל{{הערה|משנה ברורה, סימן תע"ו, סעיף קטן ו' , וכף החיים סי' תע"ו ס"ק ט"ז.}}, בדומה לקרבן פסח יש לאכול אותו גם בבית אחד{{הערה|רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעח, סעיף א , ומשנה ברורה שם ס"ק ד.}}.

ישנם קהילות שבהם נהוג לתת לילדים לגנוב את אפיקומן אולם רבותינו נשיאנו שללו מנהג זה.

לאחר אכילת אפיקומן אין לאכול דבר עד הבוקר, כדי שישאר טעם המצה, אולם מותר לשתות מים בדיעבד{{הערה|משנה ברורה, סימן תע"ח, סעיף קטן ב' .}}

===ברך===
לאחר הסעודה יש לברך [[ברכת המזון]] אולם קודם לכן להכין את "[[כוס של אליהו]]", ולהכין כוס נוספת עליה מברכים בברכת המזון, ל[[מים אחרונים]] נוטלים את קצה האצבעות, אבל אין מעבירים את הידים על השפתיים (מחשש שרוי' - וכן נוהגים כל שבעת ימי הפסח). קרה שרצו להגיש מים אחרונים בכלי של כסף ומיאן הרבי מוהריי"צ.

ב[[ברכת המזון]] יש להוסיף גם "יעלה ויבוא" וב[[שבת]] "רצה".

לאחר גמר הברכה פותחים את הדלת{{הערה|כדי שנזכור שהוא ליל שימורים ואין אנו מפחדים ממאומה, ובזכות אמונה זו יבוא משיח, וישפוך הקב"ה חמתו על הגויים}} ואם חל בחול יוצאים עם נרות, ואומרים:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'|מקור=תהלים פרק ע"ט, פסוקים ו'-ז'. שם פרק ס"ט, פסוק כ"ה. איכה פרק ג', פסוק ס"ו.}}

[[אדמו"ר הרש"ב]] אמר פעם לבנו [[אדמו"ר הריי"צ]] ש:"בפרט בעת פתיחת הדלת - אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות"{{הערה|במחשבה.}}.

===הלל===
ממשיכים את אמירת "[[הלל]]" שאמרנו את התחלתו בסוף "מגיד", ואומרים "הלל גדול", "נשמת" ו"ישתבח", בשונה משאר ההגדה היה הרבי אומר קטעים אלו בקול רם.

את הפסוקים:{{ציטוטון|הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא}} יש להגיד שלושה ביחד, אולם בדיעבד יחיד יוצא לבדו ידי חובה{{הערה|רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעט, סעיף א .}}

===נרצה===
שותים את הכוס הרביעית בישיבה, ולאחר מכן מכריזים "[[לשנה הבאה בירושלים]]", ומחזירים את היין לבקבוק תוך כדי שירת [[ניגון א-לי אתה]]{{הערה|והרבי אמר פעם: שהניגון "אל-י אתה" הוא סגולה לגילוי אליהו שזהו הכנה לביאת משיח, וענינו הוא ביאת המשיח}}.

ישנם כאילו שאומרים פזמונים לאחר מכן, אולם אין המנהג כך ב[[חב"ד]], בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי הדפיסו חומר הסברה לחגים, ושאלו לרבי מה יאמר העולם על כך שבהגדה של פסח אין את הפזמון "חד גדיא".ענה הרבי: [[אדמו"ר הריי"צ|הרבי השווער]] החזיק בדיעה, שהעולם צריך ללכת אחרי [[ליובאוויטש]], ולא ליובאוויטש אחרי העולם.

אין אומרים "חסל סידור פסח", בגלל שבחב"ד לא נגמר הפסח, אלא הוא נמשך באופן תמידי.