עריכת הדף "פטרבורג" (פסקה)

==בזמן המהפיכה==
ב[[חודש שבט]] [[תרע"ז]], פרצה ברוסיה "מהפכת פברואר". ממשלת הצאר שישבה בפטרוגרד, כפי שנקראה אז, הופלה, ומיד הוקמה ממשלה זמנית דמוקרטית בראשות אלכסנדר קרנסקי. בזמן המהפכה שהו הרבי הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ בעיר בנוגע לענייני הכלל.

ממשלה זו לא החזיקה זמן רב, וביום [[כ"ב חשוון]] [[תרע"ח]] החלה [[המהפכה הקומוניסטית]]. עם פרוץ המהפכה היה הרבי הרש"ב בדרך לפטרוגרד, ובגינה לא הגיע אל העיר, ושב לביתו.

עם פרוץ המהפכה חדלה העיר להיות בירתה של [[רוסיה]], ומאז ועד עצם היום הזה, [[מוסקבה]] היא בירתה של רוסיה. בעקבות המהפכה שונה שמה של העיר מפטרבורג (על שם מייסדה הצאר פטר הגדול) ללנינגרד (על שם מחולל המהפכה לנין). 

מלחמת האזרחים הסתיימה שלוש שנים לאחר מכן, כאשר הקומוניסטים השתלטו על [[רוסיה]], ובמקביל החלו בדיכוי היהדות. באותה תקופה, בלנינגרד כבר התגוררה קהילת ליובאוויטשית נכבדה ומרשימה.

===מבצרה של חסידות חב"ד===
כאמור, במשך שנים ארוכות הייתה פטרבורג מחוץ ל[[תחום המושב]], ונאסר על יהודים להתגורר בשטחה, מלבד בודדים שקיבלו רשיון מיוחד - בדרך כלל היו אלו סוחרים עשירים או בעלי מקצוע שהיו נדרשים בעיר. בין הסוחרים שהורשו להתגורר בפטרבורג, היו כמה מחשובי חסידי חב"ד. מרשימות אדמו"ר הריי"צ מביקורו בעיר בשנת [[תרס"ב]], מוזכרים כמה חסידים תושבי העיר, בהם הגבירים הידועים הרב [[שמואל מיכל טריינין]] והרב [[מנחם מאניש מונסזון]] שפעלו גדולות ונצורות בשליחות רבותינו נשיאינו. 

קהילת חב"ד בלנינגרד-פטרבורג הפכה עם השנים למבצרה המרכזי של חסידות חב"ד, לאחר שאדמו"ר הריי"צ הגיע להתגורר בה בשלהי [[חודש אייר]] [[תרפ"ד]]. הרבי הגיע לעיר עם אחת מבנותיו, כשהוא מותיר בינתיים את שאר בני משפחתו ב[[רוסטוב]]. הוא עצמו התגורר תחילה באחד המלונות הגדולים בעיר. 

רבים מהחסידים התגוררו בלנינגרד או בערים הסמוכות אליה יותר, ומה גדולה הייתה שמחתם לנוכח ההעתקה. בשבועיים הראשונים מאז הגיע לעיר, הגיעו המוני חסידים לראות את הרבי, אך בשל החשש מהשלטונות, ביקש הרבי להימנע מלהגיע אליו ככל האפשר. 

לאחר [[חג השבועות]] השיגו החסידים עבור אדמו"ר הריי"צ דירה טובה ברחוב מאחוואיא 22. כשבועיים לאחר החג הגיעו שאר בני ביתו של הרבי. מלנינגרד ניצח [[הרבי הריי"צ]] על הפעילות היהודית-חסידית-מחתרתית בכל ערי ברית המועצות. 

עם ההעברה, החל גם [[הרבי]] להגיע תכופות לעיר, במטרה לפקוד את בית חמיו-לעתיד. [[הרבי הריי"צ]] שהכניסו לעבודת הכלל, הטיל עליו תפקידים ציבוריים חשובים. בימי שהותו בעיר, שהה הרבי פעמים רבות בבית הרב [[שמואל נימוטין]], שביתו היה פתוח בפני החסידים בכל עת ובכל זמן. ר' [[רפאל נימוטין]], בנו של הרב שמואל, זכה להתגורר בחדר אחד עם הרבי, אך לצערו כמעט ולא התפתחה שיחה ביניהם, שכן הרבי המעיט בדיבורים.

===הקהילה מתפלגת=== 
בשלהי [[קיץ]] [[תרפ"ה]] באה רוח סערה ונשבה בתוככי הקהילה היהודית בלנינגרד, סערה שהביאה בסופו של דבר לפילוג הקהילה. על הפרשיה המסעירה מספר אדמו"ר הריי"צ בקצרה באחד ממכתביו, ואילו הרב [[אליהו חיים אלטהויז]], מגולל את הסיפור לפרטי פרטים. 

באותם ימים בא מר גורביץ', יו"ר הקהילה היהודית בעיר, אל אדמו"ר הריי"צ, ובפיו הצעה לערוך אסיפה פומבית בהשתתפות הרבנים וראשי הקהילות של ברית המועצות. אדמו"ר הריי"צ התנגד לכך בתוקף, בטענה שעדיף לאסוף את הרבנים והעסקנים היראים לדבר ה' באסיפה חשאית. הרבי ידע כי מאחורי היוזמה החדשה של גורביץ' עומדים אנשי היבסקציה, ומשום כך התנגד בכל תוקף, למרות שהרב דוד קצנלבויגן, רבה של לנינגרד היה בעד. 

חילוקי הדעות נודעו ברבים, והקהילה היהודית בלנינגרד נכנסה למערבולת. שומרי המצוות והיראים צידדו בעמדתו של הריי"צ, בעוד ה'ציונים' והמשכילים צידדו בראש הקהילה. בהנהלת הקהילה היו עשרים ושלושה חברים, מתוכם עשרה שומרי מצוות בלבד. אם לא די בכך, הרי שנודע כי שלושה-עשר החברים הציונים והמשכילים, מכינים בחדרי חדרים רפורמה ביהדות. 

בסוף [[חודש חשוון]] [[תרפ"ו]], פרשו עשרת החברים שומרי המצוות מהנהלת הקהילה. ב[[שבת]] [[ראש חודש]] [[כסלו]] יצאו אלו לבתי הכנסת של לנינגרד (כל אחד מהם לקח על עצמו כמה בתי כנסת), וקראו לכל ירא אלוקים להשתתף באסיפה גדולה שתתקיים בבית הכנסת הגדול ב[[יום ראשון]] בבוקר. 

בשעה היעודה התמלא [[בית הכנסת]] מפה לפה, ונציג העשרה החל לנאום כשקולו רועד מהתרגשות. בדבריו הסביר כי העשרה נבחרו על ידי הקהילה, וכעת, כאשר יו"ר הקהילה וחלק מחבריה רוצים לערוך אסיפה בשותפות עם גורמים לא דתיים, החליטו העשרה לפרוש מהקהילה. בתום נאומו נשמעו קולות רבים המצדדים בדברי הפורשים, ובו במקום החלה התארגנות להקמת קהילה חדשה, קהילת יראים. 

כעבור זמן קצר הקים הרב [[שמעון לזרוב (לנינגרד)|שמעון לזרוב]], רב הקהילה החב"דית בלנינגרד, קהילה חדשה באופן רשמי. החוק קבע כי קהילה בת עשרים חברים מותר לה לקיים תפילות בנפרד, ואילו קהילה בת חמישים חברים ויותר, רשאית גם לערוך אסיפות. הרב לזרוב הגיש לממשלה רשימה של חמישים חברים בקהילתו, וכך הקים את בית המדרש 'צמח צדק'. הרב לזרוב שהיה למדן גדול ובעל מידות תרומיות, כיהן כרב ומנהיג הקהילה החדשה. כל שאלה בעניין הקהילה, הונחה לפתחו של הריי"צ. מדי יום ראשון התאספו בבית המדרש גבאי מנייני החסידים מכל רחבי העיר, וביחד טיכסו עצה בדבר התייסדות ה'חדרים', [[מקווה]], וארגון בתי חרושת זעירים לשומרי השבת, בכדי שיוכלו לעבוד מבלי לחלל את השבת. 

לצד [[בית הכנסת]] הגדול והרשמי, הוקם בית מדרש גדול של חסידי חב"ד, הנקרא "קופצ'סקע". בבית כנסת זה נמסרו שיעורי תורה על ידי הרב [[שמריהו ששונקין]], והרב מייזל. 

בימים ההם היו בעיר תלמודי-תורה חב"דיים מחתרתיים שמנו כמאתיים תלמידים, וכן ישיבה מחתרתית עם עשרות תלמידים וכן ארגון '[[תפארת בחורים]]' שנועד לשיעורים בשעות אחר הצהרים והערב לבחורים מבוגרים ואברכים צעירים, שעבדו לפרנסתם לפני הצהרים. 

בקיץ [[תרפ"ז]] שוב התעוררו ראשי הקהילה בלנינגרד לערוך את הועידה, ובי"ג ב[[סיון]] [[תרפ"ז]] כתב הריי"צ נגדה מכתב ארוך ומפורט, כשאת המכתב ביקש לפרסם בעותקים רבים. אבל הלוחמים שפעלו יד ביד עם השלטונות ואנשי המשטרה החשאית, לא הרפו, ולמחרת כתיבת המכתב, אור ל[[ט"ו בסיון תרפ"ז]], נאסר הרבי. בכך קיוו להשפיע על מערכת הכוחות בלנינגרד כמו בשאר רוסיה. 

לאחר ששוחרר ממאסרו, ב[[י"ב תמוז]], שב הרבי ללנינגרד, ובליל שבת ט"ו בתמוז אמר את ה[[מאמר]] הידוע "ברוך הגומל". רק ימים ספורים שהה הרבי בלנינגרד, אולם בשל איומי הג.פ.או. לאוסרו שנית, נאלץ הרבי לעזוב את העיר ולעבור ל[[מלחובקה]] שבפרברי מוסקבה. 

הרבי חזר עוד פעם אחת ללנינגרד, ב[[חודש תשרי]] [[תרפ"ח]]. חודש זה היה מעין [[התוועדות]] פרידה. חסידים רבים הגיעו מכל רחבי ברית המועצות כדי להיפרד מהרבי. השיא הגיע ב[[שמחת תורה]], כשאז נערכה הפרידה הרשמית בעת סעודת החג במעמד כשש מאות חסידים. 

באסרו [[חג הסוכות]] תרפ"ח, גדשו החסידים את תחנת הרכבת של לנינגרד. היו אלו מבטים אחרונים בין הרבי ובין עדת החסידים, כשהם נפרדים בגשמיות זה מזה, חלקם לנצח.

===מאסר תר"צ===
בלנינגרד היו מאסרים בודדים וגם גלי מאסרים גדולים. הרב [[שמעון לזרוב]] רב הקהילה החסידית בנו הרב גרשון אליעזר והרב [[ניסן נמנוב]] ראש ישיבת תומכי תמימים המקומית, נאסרו בשנת [[תר"צ]], ונגזר דינם לעשר שנות גלות. לאחר זמן הוקל עונשם לשלוש שנים, אלא שכוחותיו של הרב לזרוב לא עמדו לו והוא נפטר זמן קצר לאחר סיום גלותו.

===הקהילה בשנות הצ'===
הרב [[שמואל פרוס]], היה מהדמויות הדומיננטיות בקהילה החב"דית בלנינגרד. הוא התגורר ברחוב דייקבריסטוב 50, ואת הכתובת הזו ידעו חסידים רבים, שכן בדירה התקיימו [[התוועדות|התוועדויות]] רבות. 

אחת המעלות הגדולות של לנינגרד הייתה בהיותה עיר גדולה שמנתה מליוני תושבים. אם בערים הקטנות קשה היה להתחמק מעיניהם של אנשי הג.פ.או. ואנשיהם שבלשו והכירו כל תושב, הרי בערים הגדולות קל היה להטמע בתוך המוני התושבים. מסיבה זו, בשלב מסויים עקרו חסידים רבים את בתיהם מערי הפרפיריה אל הערים הגדולות, בעיקר ל[[מוסקבה]] ולנינגרד. בעקבות זאת התפתחו חיי קהילה, חשאיים אמנם, אך מסודרים. 

בערים אלה פעלו בתי כנסת ומקוואות, כן היו מנייני תפילה כמו גם שיעורי תורה והתוועדויות. החסידים שהיו מאוגדים, סייעו זה לזה בפרנסה מבלי שיצטרכו לחלל שבת. אלו שלא הצליחו למצוא עבודה, נעזרו על ידי חבריהם שתמכו בהם ב[[מסירות נפש]] של ממש. 

בין הדמויות הבולטות בקהילה החב"דית בלנינגרד, היו האחים הרב [[יעקב יוסף רסקין]] והרב [[יצחק רסקין]]. הם היו מראשי הפעילים למען אחזקת היהדות בלנינגרד. הרב יצחק רסקין נודע בשל מסירותו לקיומו של המקווה אותו ניסו הקומוניסטים לסגור. כן מסר את נפשו על מילת תינוקות, למרות האיסור והסכנה. 

ביתו היה תמיד מלא באורחים שהגיעו מהערים השונות, ומשום כך היווה המקום למרכז חסידי זוטא.

===גל המעצרים הגדול - אדר תרח"צ===
גל המעצרים המפורסם והקשה ביותר אירע בחורף [[תרח"צ]] ב[[לנינגרד]].

הלילה של [[עשרת הרוגי מלכות]] - כך כינו החסידים את אותו לילה בו בוצעו רוב המעצרים.

לאחר חצות הלילה, שבין יום רביעי א' אדר ראשון [[תרח"צ]] ליום חמישי ב' אדר ראשון, נעצרו עשרים וחמשה יהודים רובם חסידים, וביניהם: ר' [[משה ששונקין]], ר' [[חיים ששונקין]]; ר' הירשל זובין; ר' מאיר צינמן; ר' שאול פרידמן; ר' ישעיה; ר' [[אברהם ישעיה סברדלוב]]; הרב [[נחום טרבניק]]; ר' משה ליין; ר' [[ישראל יעקב לוקשין|י"י לוקשין]], ועוד גדולים ורבים. 

העצורים היו בעלי תפקיד בקהילה היהודית-חב"דית, חלקם השתתפו בארגון "[[תפארת בחורים]]". [[המשטרה החשאית]] הצליחה לשתול בתוך הארגון, איש משלה, והוא שהסגיר את שמות החברים. באור לב' אדר ראשון תרח"צ, נעצרו חברי הארגון ועוד מחשובי החסידים בלנינגרד.

בכתב אישום של כמה מהחסידים שנעצרו, נכתב: 

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=''"הנאשמים: [[אלחנן דב מרוזוב|מורזוב אלחנן]] - פבזנר ב. ל. [ר' חונייע מרוזוב החזיק פספורט על שם פבזנר], [[יצחק רסקין|רסקין יצחק]], [[פנחס אלטהויז|אלטהויז פנחס]] - נאשמים בתקנה 85 [בגידה].. קבוצת קונטרבלוציונרים לאומניים.. פעולתם המיוחדת הייתה ארגון פעילות קונטרבלוציונית לאומנית עם צעירים דתיים. לארגון קוראים 'תפארת בחורים'.. קיבלו סיוע מחוץ לארץ". }}

12 מהעצורים הוצאו להורג. 

בהמשך השנה נעצרו עוד עשרות חסידים.

===הנרצחים===
[[קובץ:מסמכים.jpg|שמאל|ממוזער|275px|מסמכים המוגדרים "סודי", המעידים על הוצאתם להרוג של חשובי חסידי חב"ד המכונים 'עשרה הרוגי מלכות']]
* ר' [[פנחס אלטהויז (חסיד אדמו"ר הריי"צ)|פנחס אלטהויז]] - החסיד ר' פנחס אלטהויז - או כפי שכונה בפי אחיו החסידים "פיני'ע" - היה בנו של ר' [[אליהו חיים אלטהויז]]. ר' פיני'ע כמו אביו, היה ידיד ונאמן בית [[אדמו"ר הריי"צ]]. הוא נאסר בגיל צעיר, כאשר היה בן שלושים וחמש שנים בלבד{{הערה|לאחר שר' פיני'ע נאסר, ברחה אשתו מביתה יחד עם הילדים, בפחדה פן יאסרו גם אותה. לימים סיפרה רעייתו, כי בנה ביקר אצל אנשי הנ.ק.וו.ד. בלנינגרד והתעניין אצלם לדעת מה עלה בגורל אביו - מאחר שאין לו ממנו כל ידיעה. הבכירים שבהם ענו לו, כי אין לו מה להתענין, מאחר שהרגו אותו ביריה - יחד עם כל אנשי קבוצת שניאורסאהן שנאסרו באותו יום, ואשר חיסלו אותם ביריה אחד לאחד! כעבור שנים, סיפרה מרת בת שבע אלטהויז, שלימים פגשה את אחד החסידים שהתגורר בנעוול, שאף הוא היה במאסר באותה תקופה. אותו חסיד סיפר לה, שכשהיה במאסר, הוציאו אותו באחד הימים מתאו על מנת להעבירו לתא אחר. עד שהתא השני פונה, העמידו אותו בקצה המסדרון עם הפנים אל הקיר, בעומדו שם ממתין, שמע צעקות רמות מתוך חדר סמוך: "אתה מוכן לדבר?" צעק אחד החוקרים ששהה בחדר. לאחר שתיקה קצרה, נשמעו לפתע צליפות שוט מחרידות. "הבנתי כי הנחקר הוא אחד מהחסידים", סיפר החסיד.כמה דקות לאחר מכן נפתחה הדלת, ואנשי הנ.ק. וו, ד. יצאו החוצה עם הנחקר. "לא התאפקתי", הוסיף האיש לספר, "והפנתי את ראשי לראות מיהו הנחקר וראיתי את דמותו של ר' פיני'ע אלטהויז כשהוא כולו חבול, מלא דם. לפי מצבו, נראה שלא היה צריך אפילו לירות בו כדי להרגו...}}.
* ר' [[פייביש אסתרין]] - ר' פייביש היה הגבאי של [[בית הכנסת]] בלנינגרד{{הערה|שבוע לפני מאסרו קיבל הודעה מטעם ה[[ק.ג.ב.]] כי הוא מוזמן לבוא אליהם, יחד עם החסיד ר' [[דובער קוזניצוב]], אשר היה מנהל את המקוה. הם ביקשום למסור בידם את המפתחות של המקוה, אך ר' פייביש יחד עם ר' דובער, ענו להם בתוקף רב: "לא ניתן לכם את המפתחות של המקוה על מנת שתסגרו אותה! רצונכם לסגור את המקוה - עשו כרצונכם, אך אנחנו את המפתחות לא ניתן בשום אופן! יותר טוב שתסגרו את [[בית הכנסת]] - ולא את המקוה!" אחד מאנשי ה[[ק.ג.ב.]] בשמעו את דבריו התקיפים, ענה להם בזעם: - "עוד תשלמו היטב בעד העקשנות שלכם!"למחרת הגיע
למקוה צעיר אחד, כבן 18, וביקש ממנו למסור לו את מפתחות המקוה. כאשר שאלו לזהותו - ענה לו כי הוא חבר הקומסומול וביקשו שוב להביא לו את המפתחות. ר' פייביש התעניין אצלו על כתובת הוריו והלך אל אמו, שהייתה אשה דתית, וסיפר לה על מעשה בנה. "אם רצונך שלא יהיו לו צרות בחיים שלו - אמר לה בתוקף רב - הרי כאשר שולחים אותו לקבל את המפתחות מהמקוה על מנת לסגרה - בל ילך!"פרצה האשה בבכי, ספקה את כפיה ביאוש וקראה: ומה יכולה אני לעשות כאשר נגזר עלי לראות כזאת מבניי!לא ארכו הימים, והקלגסים הלמו בדלת ביתו באישון לילה, אסרוהו ונטלוהו לבית המאסר, ומאז נעלמו עקבותיו עד עצם היום הזה.}}.
* ר' [[שאול קצנלבויגן]].
* ר' [[מאיר פרידמן (לנינגרד)]]{{הערה|החסיד ר' מאיר פרידמן במשך השנים שמר על קשר מכתבים עם אדמו"ר הריי"צ, ובמאסרו התגלה בביתו פתקאות שקיבל מהרבי. הוא הואשם בכך שהיה שייך לאותה תנועה נוראה של "אנשי שניאורסאהן - אויבים מספר אחד של המלוכה".לאחר מאסרו, ניסו בני משפחתו לברר מה עלה בגורלו. לא ארכו הימים, והתברר כי ירו בו המרצחים ללא דין ומשפט. את משפחתו גרשו מלנינגרד והגלו לקסטראמא, כיון שאסור היה להם להוסיף ולהתגורר בעיר.}}.
* ר' [[יצחק רסקין]]{{הערה| לאחר מאסרו ניסו בני משפחתו לברר את אשר עלה בגורלו. רק לאחר שלושה חודשים סיפרו להם כי נגזר עליו 10 שנים עבודת פרך ב[[סיביר]], מבלי רשות לכתוב לבני משפחתו, מאז לא נראה ולא נודע מאום אודות מקומו. אולם כעבור שנים ארוכות, ביררה בתו, גב' שרה רסקין את אשר עלה בגורלו, ואז נודע כי כלל לא נשלח למאסר, וכי הוא נשפט במשפט מהיר ונידון לגזר דין מוות. ב[[חודש ניסן]] [[תרח"ץ]] נורה למוות במרתפי הנ.ק.וו. ד האפלים, ונקבר בבית-קברות סמוך ללנינגרד. בן ארבעים-ושש בלבד היה כשנהרג.}}.
* ר' [[אלחנן דוב מרוזוב]]{{הערה|לאחר שעצרו אותו, ניסו לעצור גם את שתי בניו, אך אחד מהם, ר' [[פנחס מרוזוב]] הספיק להתחמק ולברוח.}}.
* ר' [[אלחנן עפשטיין]].
* ר' [[שייע גולד]]{{הערה|אודות ר' ישעיהו גולד לא ידוע הרבה. רק זאת ידוע כי היה לר' ישעיהו קשר הדוק עם החסידים והיה עסקן ציבור גדול. הוא היה חשוך בנים, אבל היה ידוע במידת ה[[צדקה]] והחסד שעשה עם אנשים רבים. אף הוא נאסר עקב היותו קשור לחסידי חב"ד, וסופו היה כשאר חבריו אשר נרצחו על קידוש השם על ידי המרצחים.}}.
* ר' [[דובער קוזניצוב]]{{הערה| באותו לילה, פשטו מלאכי המשחית לביתו, החרימו כתבי יד וחפצי ערך יקרים שהיו בבית כמו מכתבים מ[[אדמו"ר הריי"צ]] ועוד כתבים יקרים, לאחר מכן פקדו עליו להתלוות אתם, והושיבוהו במעצר "בעוון" היותו קשור ל"תנועת השניאורסאהנים".}}.
* ר' [[יעקב שמואל גולובציק]]
* ר' [[שמואל מרוזוב]].
* ר' אליהו בלקינד{{הערה|נרצח ביום [[ח' בניסן]] [[תרצ"ח|תרח"צ]]. מסופר כי זמן קצר לאחר מאסרו, ירו בו המרצחים לעיני אביו הצדיק, למען הרבות צערו ויסורי נפשו! ר' אליהו בלקינד השתייך ככל הנראה אף הוא לקבוצה זו. במסמכים שלו שכחו, משום מה, לציין תאריכים מדוייקים, אך גם הוא נעצר באותו חודש בו נעצרה הקבוצה והוצא להורג בחודש בו הוצאו להורג שאר חברי הקבוצה.}}.
(ר' [[שמואל נימוטין]] נעצר והוצא להורג חצי שנה קודם. הוא נעצר באור לא' ב[[אלול]] [[תרצ"ז]], והוצא להורג עשרים יום לאחר מכן, [[כ' באלול]] [[תרצ"ז]]).

האמת אודות הוצאתם להורג של אותם חסידים לא נודעה לבני המשפחות במשך שנים רבות. כל אימת שבני המשפחות באו למטה [[המשטרה החשאית]] כדי לברר את אשר עלה בגורל יקיריהם, נענו כי יקירם נשפט לעשר שנות גלות.
התפוררות הקהילה ההיסטורית, החלה עם עזיבת אדמו"ר הריי"צ את העיר בשנת [[תרפ"ח]], והסתיימה במלחמת העולם השניה במצור הנורא שהפיל מיליון חללים בלנינגרד, ובהם חסידי חב"ד רבים. אולם אחרי המלחמה, קהילת חב"ד בעיר קמה בשנית, קטנה יותר, מחתרתית אבל חסידית ביותר.