עריכת הדף "אליהו ונביאי הבעל בכרמל"

{{עריכה}}
'''אליהו ונביאי הבעל בכרמל''' הוא עימות שאורגן על ידי [[אליהו הנביא]], בשנת [[ג'ל"ו]], בזמן מלכות אחאב. העימות נערך בהר הכרמל כשבסופו העם חזר בתשובה ו[[נביאי הבעל]] נשחטו.

הסיפור מתחיל בקריאת אחאב לכל ישראל ולנביאי הבעל לבוא לעימות במלכים, ב', י"ח, פסוק כ'.

הסיפור נגמר בירידת הגשם במלכים, א', י"ח, פסוק מ"א.

==העימות==

=== הרקע לעימות ===
הרקע לעימות היה מצבם הרוחני הנמוך של עם ישראל בתקופת מלכותו של אחאב. אליל הבעל פשט לצד עבודת ה' אשר התרופפה מאוד.

בעקבות בנית העיר יריחו על ידי חיאל בית האלי למרות האיסור שהטיל על כך יהושע בן נון, התקיימה בו קללתו של יהושע ובניו מתו. בניחום אבלים בביתו פגש אליהו הנביא במלך אחאב שהתריס נגד משה רבינו ותורתו כתוצאה מדבריו מכריז אליהו כי מעתה יעצרו השמים ותבוא בצורת על הארץ. לאחר שלוש שנות בצורת מצווה ה' את אליהו לפגוש את אחאב על מנת להביא לסיומה של הבצורת. אליהו פוגש בעובדיהו, הממונה על ביתו של אחאב בעת שחיפש מזון לבהמות בשליחות אדונו. אליהו מפציר בעובדיהו לומר לאחאב כי ברצונו להיפגש עימו ואכן אחאב יוצא לקראתו ופונה אליו בשאלה ”האתה זה עוכר ישראל”? בתגובה משיב אליהו כי לא הוא עוכר ישראל אלא אחאב ובית אביו בכך שעובדים לבעל. בשלב זה מציע אליהו לאחאב לקבץ להר הכרמל את כל ישראל עם נביאי הבעל ונביאי האשרה כדי להוכיח לכולם מי הצודק. אחאב עשה כדבריו וזימן את [[נביאי הבעל]] אל ההר.

==העימות==

כאשר התקבצו העם והנביאים אל הר הכרמל פתח אליהו את המעמד בתוכחה על המצב הרוחני של העם, ששמשו כקהל וכשופטים בעת ובעונה אחת, והעימות היה בשבילם למעשה דרך להכרעת אמונתם. הפסוק מתאר: ”וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. אִם ה' הָאֱלֹקים - לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו. וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר”. בשלב זה הוא קרא לעימות עם [[נביאי הבעל]] שבמסגרתו תוכח האמונה האמיתית. תנאי המבחן נקבעים: כל צד יבנה מזבח, יערוך עליו עצים ויקריב עליו פר אך לא יצית אש. הצד שיענה באש מהשמים ויאכל את הקורבן הוא הצד האמיתי: ”וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים, וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים”. בתחילה מציע אליהו לעם לערוך את הניסוי מולו ורק אחרי שהעם מסרב כיוון שלא האמינו בוודאות בבעל הוא פונה לעימות ישיר מול [[נביאי הבעל]]. נביאי הבעל הסתייגו מעריכת המבדק וניסו להימנע ממנו אך העם שדרש בתוקף לפשוט את הספיקות, לא הותיר להם ברירה והם נאלצו להסכים בתקווה שהעובדה שאליהו מקריב בבמה למרות [[איסור הבמות]] - תעמוד לו לרועץ. בנוסף הם חשבו שהניסוי יערך במקביל וכאשר תרד אש על קרבנו של אליהו היא תאכל גם את הקרבן שלהם ולא תהיה הוכחה לאף אחד מן הצדדים. כדי לשלול אפשרות כזו עורך אליהו את המבחן בשלבים.

ל[[נביאי הבעל]] ניתנה הזכות להיות הראשונים לנסות להוריד אש מהשמים, מפני שלטענתם כוחו של הבעל הוא מהשמש ובשעות בהן מתחזקת השמש (מהבוקר עד הצהריים) גם כוחו גדול יותר. בתחילה, הם ניסו "לשכנע" את הבעל במתינות יחסית: ”וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה”. חז"ל מספרים, שבתוך המזבח הסתתר חיאל בית האלי שהתבקש להצית את האש במירמה, אלא שהוא מת בהכשת נחש. כשהגיע הצהרים, אליהו החל להתל בנביאי הבעל כשהוא מייחס לא-ל שלהם תכונות אנוש כשינה ועייפות, ומציע להם לקרוא לבעל בקול גדול יותר כדי להסב את תשומת לבו מעיסוקיו האחרים. [[נביאי הבעל]] קבלו את דבריו ברצינות ואכן קראו בקול גדול, וכדי להגביר את ההשפעה, שרטו שריטות בגופם כדי להשרות על עצמם כוחות טומאה, ובכל זאת: ”וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב”. חז"ל מבארים את המילים "אין קול", כי העולם כולו הושתק בידי ה' בכדי שלא יתלו נביאי הבעל בקול כלשהו את תשובת הבעל כביכול.

לאחר שנביאי הבעל מתייאשים, מקבץ אליהו את העם סביבו ומתקן את המזבח ההרוס ששימש לעבודת ה' על ידי שתים עשרה אבנים כדי להזכיר את זכות שנים עשר השבטים, מפרשים רבים סוברים שהיה זה המזבח שבנה שאול במלחמתו בעמלק: ”וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב; אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'”. כדי להגדיל את האתגר, אליהו גם בנה סביב למזבח תעלה בשטח של בית סאתים שהם לדעת רש"י מאה על חמישים אמה ולדעת האברבנאל והרד"ק כחמישים על חמישים אמה, ולאחר ששם את העצים והפר על המזבח, ציווה לאלישע ליצוק על המזבח ועל התעלה מים אף שבמצב כזה קשה יותר לאש להיתפס במזבח. חז"ל מיישבים את התמיהה כיצד תתמלא תעלה בשטח בית סאתיים על ידי 12 כדי מים בלבד, שבאופן ניסי נבקעו מעיינות בקצות אצבעותיו של אליהו והם מילאו את התעלה.

לאחר מכן קורא אליהו ומתפלל אל ה':

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. 

המפרשים תמהים מדוע הוצרך אליהו הנביא להתפלל על הנס, האברבנאל סובר שכיוון שאליהו עשה את הניסיון מדעתו למרות האיסור להקריב בבמות אליהו, היה צריך להרבות בתפילה ובתחנונים שה' יענה לבקשתו למען כבוד שמיים. הרד"ק כותב שאף לדעת הסוברים כי ה' הורה לאליהו לערוך את הניסוי היה צורך בתפילתו של אליהו כדי שעם ישראל יראו את הקשר בין התפילה להורדת האש ולא יתלו זאת במקרה או ביכולת כישוף וכך יכירו בהיותו של אליהו נביא אמת. בתפילתו כלל אליהו תפילה על הפסקת הבצורת וירידת גשמים. ואכן, ה' נענה לו והוריד אש שמיימית (לא אש המוכרת לנו כאחד מיסודות הטבע) ששרפה בתחילה את הפר, ואח"כ את עצי המזבח, המזבח ומי התעלה: ”וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה”.

העם נופל על פניו וקורא "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים"<ref>לאחר מכן זה הפך לקריאת "ה' הוא האלקים וכו'" של תפילת נעילה.</ref>.

המעמד מסתיים ואליהו עולה אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. לאחר זמן מועט השמים מתקדרים בעננים ויורד גשם חזק. אחאב, שנוכח גם הוא בצדקת דרכו של אליהו, חוזר אל ארמונו שביזרעאל ואליהו רץ לפניו.

==המעמד בהקשרים שונים==

=== בהקשר ל"אליהו הנביא בהר הכרמל" ===
”ואמר רבי חלבו אמר רב הונא ולעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה”. 

== בתורת חב"ד ==

=== הרבי ===
ב[[לקוטי שיחות]], כרך ל"ה, ש"ק [[ויצא]], שיחה ב': הרבי אומר שערבית שחרית מנחה מסודרות: חושך (ערבית, בלילה), מקצת אור (שחרית, בבוקר), אור מרובה (מנחה, באמצע היום).

הרבי לומד מזה שאליהו הנביא הוא הגאולה עניין של זיכוך, ורק על ידו יכלה להיות העניין של תפילת מנחה:
{{ציטוט|תוכן=ויש לומר, שזהו גם הטעם שתפלת מנחה קשורה עם אליהו הנביא, מבשר הגאולה, "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" — כי זהו העילוי דימות המשיח, שאז "יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל", ובאופן ש"יגיה חשך האומות גם כן", שהעולם כולו ייעשה דירה לו ית'.}}

== הערות שוליים ==