עריכת הדף "מצוות אכילת קדשי קדשים ושיירי מנחות"

מצוות אכילת קדשי קדשים ושיירי מנחות, הוא המצוה לכהנים לאכול את בשר הקרבנות המיועדים לכפרה, כמו החטאת והאשם. אכילת שיירי קרבנות מנחות.

==מצוות אכילת הכהנים==
===חטאת ואשם===
נצטוו הכהנים לאכול את בשר הקרבנות שהיו חלק ממערכת הקרבנות המיועדים לכפרה, כמו החטאת והאשם. הדבר נאמר בפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כ"ט, לג), ומובא גם בגמרא (פסחים נ"ט) כי "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". כלומר, כאשר הכהנים אוכלים את החטאת והאשם, הכפרה שהייתה אמורה להגיע לבעל הקרבן, מתקיימת דרכם.

הבשר של חטאת ואשם נאכל אך ורק על ידי כהנים, וחשוב להבין כי לא כל הקרבן נאכל – ישנם חלקים הנקראים "אמורין" (חלקים מסוימים של הקרבן כמו האברים) שאותם הכהן לא אוכל. הבעלים לא זכאים לאכול משארית הקרבן הזה.

מצווה זו נחשבת לחשובה במיוחד, שכן הכפרה על ידי אכילת החטאת והאשם היא צורתה המלאה, כאשר אכילת הכהנים משלים את כפרת בעל הקרבן. אכילת הקדשים הקלים והתרומה, המובאים בקטע זה, נחשבת גם היא למצווה אך איננה קשורה ישירות לכפרת הבעלים. עם זאת, גם היא מצווה חשוב שהיא אינה משנה את עיקרו של הקרבן עצמו, אלא את זכות השימוש בהנאה מהמנחה{{הערה|שם=קב|[[ספר החינוך]] מצווה קב.}}.

===שיירי מנחה===
המצווה השנייה היא אכילת שיירי מנחות, כלומר, לאחר שהפרישו ממנחת הקרבן את מה שנקטר על המזבח, השיירים הנותרים היו נאכלים על ידי הכהנים. כפי שנאמר בפסוק{{הערה|ויקרא ו, ט.}} "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו". וזהו מצוות עשה, ולא רק רשות{{הערה|שם=קלד|[[ספר החינוך]] מצווה קלד.}}

==מטעמי המצווה==
העיקרון העמוק מאחורי מצוות אכילת החטאת והאשם הוא חיבור האדם למקדש ולתהליך הכפרה. כל הקרבנות נועדו להכשיר את מחשבות האדם ולשמור על התודעה הרוחנית שלו. אכילת הקרבן על ידי הכהנים מסמלת את כבוד הקרבן, שכן הכהנים עצמם, משרתים את ה' בבית המקדש, אוכלים את החלקים המיועדים להם מתוך הקרבן, ולא מכניסים אותם לתוך סיטואציות של ביזוי או חוסר כבוד. בנוסף, עליהם לאכול את הקרבן במקום הקדוש ולטפל בו כראוי, למנוע ממנו להיסרך או להתקלקל{{הערה|שם=קב|}}.

כמו במצוות אכילת חטאת ואשם, גם כאן יש כבוד לקרבן. השם יתברך ציווה שהמנחות לא יינתנו לעבדים או לבעלי חיים אלא ייאכלו על ידי משרתיו, הכהנים, מתוך כבוד לקרבן. בכך יש ביטוי למחויבות הרוחנית שצריך לשמור כלפי הקרבן, כאשר המנחות הן חלק חשוב מהתהליך הרוחני של הכפרה, ולכן יש לכבד את המנחות על ידי אכילתן במתכונת המיועדת לכך{{הערה|שם=קלד|}}.

==דיני המצווה==
מצווה זו נוהגת בזמן הבית, ומיועדת לזכרי כהונה. וכאשר הכהנים לא אוכלים את חלקם מהקרבן בזמן המוגדר לכך, הרי שהם עוברים על מצוות עשה ונענשים, ואף עלולים לשאת בעונש כפרת הבעלים{{הערה|שם=קב|}}.

במצוות אכילת שיירי המנחות נאמר שקרבנות המנחה למזבח נוקטים בקמיצה, ואז מקטירים את הקמץ על המזבח, והשיירים (כל השאר) נאכלים על ידי הכהנים. ישנם כמה פרטים: מנחת זכרי כהונה אינה נקמצת (ולכן כל כולה כולה נאכלת). מנחות כמו מנחת חינוך, חביתין, ומנחת חוטא נשרפות על המזבח ולא נאכלות על ידי הכהנים. מעניין לציין כי מנחת סוטה של כהן – בניגוד למנחת סוטה של אשה – כן נקמצת ושייריה נאכלים על ידי כהנים{{הערה|שם=קלד}}. 

==מנין מצוה זו במנין תרי"ג מצוות==
הרמב"ן לא מנע את מצוות אכילת החטאת והאשם, אלא טוען שהיא חלק מהוראות התורה הנוגעות לקרבנות, והכפרה תלויה בה.

==בחסידות== 
===אכילת מזבח ואכילת האדם===

הגמרא{{הערה|זבחים יג, ב.}} מפרשת את הפסוק{{הערה|ויקרא ז', י"ח.}} "אם האכל יאכל" שמדובר בשני אכילות: '''א'''. אכילת האדם ו'''ב'''. אכילת המזבח. כל אחד מהם מהווה שלב בתהליך עליית הניצוצות ובירורם. אכילת המזבח מתייחסת להקרבת הקרבן על המזבח, שמהווה פעולה של [[בירור הניצוצות]] שנפלו אל מ[[עולם התוהו]], ועתה יש להעלותם ל[[קדושה]]. הקרבן, בדרך כלל בהמה, נלקח מ[[קליפת נוגה]] של העולם, ומתוך המזבח עולה השפע אל העליונים.

'''אכילת המזבח''' משמעה היא ירידת אש אלוקית משמים, האש היה כמו "אריה יורד ואוכל את הקרבנות"{{הערה|עי' יומא כ"א ב'.}}, לעורר את כוחות הנוגה, ולתת להם עלייה ותיקון. המלאכים השומרים על המזבח משמיעים כמו "אריה יורד ואוכל את הקרבנות", התמונה הרוחנית היא של העלאת שארית הקרבן אל המקורות הרוחניים.

'''אכילת האדם''' היא [[אתערותא דלתתא]] כדי להמשיך את בחינת [[אדם העליון]] – דהיינו בחינת [[ז"א]] של [[אצילות]] שנקרא אדם. ולכן אכילת הקרבנות [[אתערותא דלתתא]] צריכה להיות בדומה לההמשכה שרוצים להמשיך, ולכן צריכה להיות דוקא אכילת אדם התחתון - [[כהן]] איש החסד, שהוא בדוגמת [[ז"א]] שרובו חסדים, נדרש לאכול את הקרבנות כדי להמשיך את השפע מ[[עצמות אור א"ס ב"ה]] לתוך ה[[אדם העליון|אדם דלעילא]] ואזי ממילא יומשך השפע מאדם שהוא ז"א למטה ב[[בי"ע]].

והסדר הוא שקודם כל צריכה להיות אכילת המזבח להקריב החלב ודם על גבי המזבח, שלפני זה הבהמה מקליפת נוגה צריכה להתברר ולהיפרד מן הרע ולהעלות לקדושה עד שיקרא [[מ"ן]], ואחר כך כשנשאר בשר הזבח שכבר נתברר, אז באה אכילת האדם לא בכדי לברר הטוב מהרע (כי היא כבר נתברר), אלא על ידי אכילת הבשר שכבר נתברר, יש בהם כח שעל ידי אכילתם ימשיכו שיהיה אכילת אדם דלעילא את המ"ן שנברר ע"י המל' (- ב[[בירור שני]] (?)), ואכילה זו נקרא המשכת [[מ"ד]] מ[[ז"א]] על ידי שיקבל את הכח מעצמות א"ס ואח"כ נמשך מהאדם העליון למטה בבי"ע, וכל זה נעשה על ידי [[אתעדל"ת]] של אכילת הכהנים.

ולכן תקנו חז"ל{{הערה|ע' רש"י פסחים קכ"א א' ד"ה ברכת.}} לברך "אקב"ו על אכילת הזבח". כי ה"ברכה" היא המשכה מעצמות אור הא"ס לאדם דלעילא, כי מצד עצמו עצמות המאציל ית' הוא מרומם לבדו ואינו בערך לרד להימשך, כי כל ההשתלשלות כולם כלא חשיבי' קמי' ית' שבטילים בתכלית. ולכן מברכים לפני אכילת הזבח להמשיך ע"י הברכה ממקור כל החיים בחי' עצמותו ית' שישפיע השפע לתוך האדם העליון. 

ולכן בשר החטאת והאשם נאכל לזכרי כהונה, כדי לגרום אכילת אדם דלעילא שהוא הז"א עלמא דדכורא. וגם היו אוכלים מעומד בבחי' ביטול כי כל המשכה שבאצי' הוא בבחי' עמידה.

===בזמן הזה===
נאמר ששלוחנו של האדם מכפר עליו, אך שולחנו של האדם היא בדומה ל"אכילת מזבח", ולכן אין מברכים "אשר קדשנו במצותיו".

אך האכילת ב[[שבת קודש]] היא בדומה ל"אכילת הכהנים", והברכה היא התפילה בכוונה לפני האכילה, שאז נפעל פעולת האכילה{{הערה|[[דרך מצוותיך]] מצוות אכילת קדשי קדשים ושיירי מנחות, ע' צא ואילך.}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מצוות]]