עריכת הדף "משתמש:קודש לנשיא הדור/פשט"

[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4586&st=&pgnum=617&hilite= שיחת פורים תשיט בתחילתה]

=קליפת הדור=
'''אין מקרא יוצא מידי פשוטו''' הוא כלל [[תלמודי]] הקובע שבמקרים בהם דרשו [[חז"ל]] [[פסוק]] מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו. 

עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז"ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כיום מקובל להשתמש בביטוי זה במשמעות שונה, הגורסת שאף לאחר הדרש, אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין '''להבין''' ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשוטה.{{הערה|הרב [[עדין שטיינזלץ]], [www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/shtayenzalts.htm פשוטו של מקרא], באתר דעת.}} ככל הנראה עיקרון זה היה פשוט בעיני חז"ל והם לא ראו צורך לציינו{{מקור}}.

==מקור הכלל==
בגמרא מצינו כלל זה במספר מקומות. אחד מהם הוא על דברי [[רבי אליעזר]] במשנה שקובע שכלי מלחמה ("כלי זיין") נחשבים תכשיטים לאדם הלובש אותם, ולפיכך מותר [[מלאכת הוצאה מרשות לרשות|לצאת בהם לרשות הרבים]] ב[[שבת]]. האמורא [[אביי]] מוצא את מקור דברי רבי אליעזר בפסוק (תנ"ךתהליםמהד) "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ", שממנו ניתן להבין שהפסוק מתייחס לכלי מלחמה ככלים המקשטים ומפארים את הנושאם. על פרשנות זו מקשה [[רב כהנא (הרביעי)|רב כהנא]] שהלא כלי המלחמה שבפסוק הם משל לדברי תורה{{הערה|הערה: "הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך". רש"י.}} ולא לכלי מלחמה כפשוטו. ועל כך משיב לו [[מר בריה דרב הונא]]: {{ציטוטון|1=אין מקרא יוצא מידי פשוטו.}} לאחר ששמע את תשובתו ציין רב כהנא: {{ציטוטון|1=כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה).}}{{הערה|בבלישבתסגא}}

דוגמה נוספת היא הפסוק (תנ"ך|ויקרא|יט|יח) "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", שאף על פי שחז"ל דורשים מן המילה "לנפש" הלכה נוספת, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו שחייב רק אם שרט את גופו ל"נפש" (דהיינו על אדם שמת) אך לא על צער אחר כמו ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים.{{הערה|בבלימכותכב ורש"י [[ד"ה]] הא אפיקתיה.}}

יוצא מכלל זה הוא האמור בתורה לגבי מצוות [[יבום]] (תנ"ךדבריםכהו) "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת", שפשט הכתוב מורה לכאורה שיש לקרוא לשם הבן הראשון שיוולד למייבם כשמו של האח המת. אך חז"ל פירשו (על פי [[גזירה שוה]]) שהפסוק מתייחס לאח הבכור של המת, והכתוב מורה ש"גדול האחים מייבם".{{הערה|רש"י דברים שם}} בהקשר זה קובע [[רבא]] שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין, ואין צורך לקרוא לבן הבכור על שם המת.{{הערה|בבלייבמותכדא}} לפי רש"י רבא למד חריג זה מרבותיו.{{הערה|יצויין שאף על פי כן, פרשני הפשט כדוגמת רשב"ם וראב"ע פירשו פסוק זה כפשוטו שמורה שיש לקרוא לבן היילוד כשם האח המת.}}

== מחלוקת הראשונים בפשט ודרש ==
השלכה חשובה מכלל זה לומד [[הרמב"ם]]. לפי שיטתו,{{הערה|הקדמה ל[[ספר המצוות להרמב"ם]], שורש ב.}} כל מצווה שהוציאו אותה חכמים בדרך דרשה, כגון על פי [[שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן]], אם פשט הכתוב אינו מכריח כן, אין היא נמנית במנין ה[[תרי"ג מצוות]] והיא קרויה "דברי סופרים", זאת משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. לפי הבנת הרמב"ם, אף שדרשות חז"ל הן אמת, עיקר לימודן אינו מדרש הכתוב אלא שכך קיבלו חז"ל מרבותיהם עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה.{{הערה|ראו גם בדבריו ב[[הקדמות הרמב"ם|הקדמתו לפירוש המשנה]] ד"ה וכן קיבל ירמיה ועד למילים "ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו"}} אך מקרא לא יוצא מידי פשוטו והכתוב אינו מורה בהכרח על דרשות אלו, ולפיכך אין למנותן כמצווה ממנין המצוות.

על שיטתו זו חלק [[הרמב"ן]] בחריפות,{{הערה|השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שורש ב}} ולדעתו כל דרשה שהוציאו אותה חכמים מן הכתוב – היא חלק נוסף בכוונת הכתוב, לבד מהפשט, {{ציטוטון|ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת}} ומשכך יש להחשיב את דרשות חז"ל במנין המצוות. גם לגישתו של ה[[מלבי"ם]], בהקדמתו לספר ויקרא, דרשות חז"ל הן פירוש לכתוב, ולשיטתו אף הפירוש המדויק יותר מן הפשט:{{ציטוט|תוכן=כי כל דברי תורה שבע"פ מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון. וכי הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים.}}

==פשוטו של מקרא==
הביטוי אין מקרא יוצא מידי פשוטו החל לשמש החל מתקופת הראשונים לשם העברת המסר בדבר האפשרות לפרש את המקראות גם לפי הבנתם המילולית הפשוטה, המכוּנַה בדבריהם: פשוטו של מקרא. עיקרון זה אינו מנסה להוציא דינים חדשים מפשוטו של מקרא אלא רק לבאר אותו. לרוב, פירושים אלו אינם עומדים בניגוד לדרשות חז"ל, אלא מתקיימים במקביל להם, כאשר פשוטו של מקרא מתייחס אל הרובד החיצוני והפשוט יותר של הכתוב, ואילו דברי חז"ל באים לגלות את הרובד העמוק יותר (על דרך: [[פרדס (יהדות)#פשט, רמז, דרש, סוד|פשט, רמז, דרש וסוד]]). גדול הפרשנים [[רש"י]], שהרבה לפרש את המקראות על פי מדרשי חז"ל השונים, שילב בדבריו פעמים רבות גם את הפרשנות הפשטנית של הכתוב תוך ציון היחס של כל אחת מהפרשנויות:

על הפסוק (תנ"ךשמותיבב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מפרש רש"י: {{ציטוטון|1=הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי}}.

מלבד רש"י, פרשנים רבים אחרים (כמו [[הרמב"ן]],{{הערה|בפירושו לבראשית פרק לז פסוק יז; משפט החרם ד"ה ואני אומר.}} [[אבן עזרא]]{{הערה|בהקדמתו לתורה}} ו[[בחיי בן אשר|רבנו בחיי]]{{הערה|בראשית פרק ג פסוק כא}}) עשו שימוש בכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו כהסבר למה סטו מן הפירוש הדרשני המקובל. ה[[רשב"ם]], בפירושו ל[[פרשת וישב]] מייחד את הדיבור אודות עיקרון זה, ואף מספר על ויכוח שהתחולל בינו לבין סבו רש"י באשר לצורך בכתיבת פירוש לתורה על פי פשוטו של מקרא:{{ציטוט
|תוכן=אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי '''אין מקרא יוצא מידי פשוטו''', אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וכדאמרו במסכת שבת: "הוינא בר תמני סרי שנין וגריסנא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו". וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום...
|מקור=רשב"ם בראשית פרק לז פסוק ב}}

==עוד שטויות==

[[רש"י]] עסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא',{{הערה|למשל, בפירוש לתנ"ך איכה א א : {{ציטוטון|... יש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו}}.}} ומזוהה במחקר כראשון אשר ראה את הדרש כשונה במהותו מהפשט. החיפוש אחר הפשט, המשיך, ואף הקצין, בתלמידיו וממשיכי דרכו של רש"י; רבי [[יוסף קרא]], [[רשב"ם]], רבי [[יוסף בכור שור]] ועוד. חלקם ראו בפירוש הפשט את הדרך היחידה המתקבלת על הדעת בהבנת התורה,{{הערה|כך כתב רבי יוסף קרא על תנ"ך שמואל א א יז: {{ציטוטון|...אך דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלמה נכתבה עם פתרונה וכל הצורך, שלא יכשלו בה הדורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר, ולא מדרש, כי תורה - תמימה נתנה, תמימה נכתבה, ולא תחסר כל בה, ומדרשי חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר, אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, נוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להנצל, ואלו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו, ומוצא לקיים מה שנאמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא}}.}} מהלך שהיווה הקצנה ביחס לשיטתו של רש"י, אשר ראה את שני אופני הפירוש כלגיטימיים. אחרים קיבלו אמנם את עמדתו, אך בחרו להתמקד בפרשנות הפשט בלבד.{{הערה|רשב"ם על תנ"ך בראשית לז ב {{ציטוטון|... והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא; ולפי שאמרו חכמים (בבלי ברכות כח ב): "אל תרבו בניכם בהגיון", וגם אמרו (בבלי בבא מציעא לג א) "העוסק במקרא - מידה ואינה מידה, העוסק בתלמוד - אין לך מידה גדולה מזו". ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת (בבלי שבת סג א): הוינא בר תמני סרי שנין, וגרסינ' כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

וגם רבינו שלמה אבי אמי (רש"י), מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים - נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי - היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום}}.}} פרשנות הפשט התפתחה גם ב[[יהדות ספרד]], בחיבוריהם של פרשנים כ[[אברהם אבן עזרא|ראב"ע]], [[רד"ק]].

בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה '''פרשנות מילולית'''. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על '''פרשנות הגיונית''', בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת.{{הערה|1=לדוגמה יוסף בכור שור על תנ"ך בראשית כח יב; המתאר עליית מלאכים כדבר שהתרחש בחלום.}} ניתן לסכם את דרך פרוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.{{הערה|1=לדוגמה פרוש רשב"ם לתנ"ך בראשית מט י ותנ"ך שמות כ יג בהבאת ה[[וולגטה]].}}

==קישורים חיצוניים==

=מיקרופדיה=
{{מיקרופדיה תלמודית}}
'''הגדרה'''<ref>א, טור' תרעז – תרעח.</ref>
- אין הדרשה שוללת את פשוטו של הכתוב

==בתורה==

בכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א; יבמות כד א), שאף על פי שדורשים את הכתוב בדרשה, מכל מקום אין מוציאים אותו ממשמעותו הפשוטה (רש"י יבמות שם)<ref>וראה בגדר כלל זה מה שכתב הרשב"ם בראשית לז ב; האמונה והבטחון לרמב"ן פ"ט; באר הגולה למהר"ל מפראג באר שלישי פ"ד; הכתב והקבלה במדבר יט יז. </ref>.

דוגמאות:

*וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת (ויקרא כא ט), שאף על פי שדורשים אֶת אָבִיהָ לגזרה שוה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, לומר שאם היו נוהגים באביה קודש נוהגים בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון (תוס' סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא. ועי' רש"י שם שלא פירש כך).

*וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (ויקרא יט כח), שאף על פי שדורשים לָנֶפֶשׁ לדרשה, מכל מקום אינו יוצא מידי פשוטו, שאינו חייב אלא בשריטה על המת בלבד (רש"י מכות כ סוף ע"ב), וכיוצא בדבר<ref>עי' רש"י סוכה ב א ד"ה למען; תוס' יבמות ב ב ד"ה בתו; תוס' חולין כז ב ד"ה בשפיכה; שם עא א ד"ה מי; ועוד. </ref>.

יוצא מן הכלל במקום אחד, שהדרשה מוציאה לגמרי את הפסוק מפשוטו: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (דברים כה ו), שלפי פשוטו אם שם המת היה יוסף קוראים את הבן הנולד ראשון יוסף, יוחנן קוראים אותו יוחנן, אבל מגזרה שוה למדנו שפירושו שהיבם יקום על שם אחיו המת לנחלה ולא יחלקו אחיו עמו, ופשוטו של מקרא נעקר לגמרי, שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת (יבמות כד א), וכך היה להם בקבלה מרבותיהם (רש"י שם).

==בנ"ך==

אף בנביאים וכתובים נאמר כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

*חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ (תהלים מה ד), אף על פי שדרשו הפסוק בדברי תורה שיהא אדם זהיר לחזור על משנתו שתהא מזומנת לו בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והיא הודו והדרו, מכל מקום אמרו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב מדבר בחרב ממש, ומכאן למד ר' אליעזר שכלי זיין תכשיטים הם לענין היציאה בשבת (שבת סג א).

==כשמצד הלשון אין המקרא כפשוטו==

במקום שמסתבר מצד הלשון שהמקרא הוא לא כפשוטו, הדרשה מוציאתו מפשוטו.

דוגמאות:

*אף על פי שבמחזיר גרושתו נאמר: אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד), דרשו חכמים שזה מוסב על סוטה שנסתרה, והוציאוהו מפשוטו לומר שאינו מוסב על מחזיר גרושתו (יבמות יא ב), לפי שלא מסתבר לקרוא בשם טומאה לנשואין של גרושה, שהרי בעילתה בהיתר (תוס' שם ד"ה לרבות). ומכל מקום נסתפקו בגמרא אם אומרים כיון שנעקר מפשוטו נעקר לגמרי, או שמכל מקום נאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו לענין פרט אחד (עי"ש בגמ', ובתוס' ד"ה צרתה).

*וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שפירשוהו שלא להכשיל בדבר איסור ובעצה רעה למי שהוא סומא בדבר (ראה ערך לפני עור), והוציאוהו מפשוטו לגמרי, משום שנאמר בפסוק לשון נתינה ולא לשון שימה (קרבן אהרן תורת כהנים שם; מלבי"ם שם)<ref>וראה עוד גור אריה שם, ומשנה למלך מלוה ולוה ד ו, ומנחת חינוך מצוה רלב, ור"י פרלא לרב סעדיה גאון לא תעשה נה. וראה ערך לפני עור. וראה בבא קמא פג א-ב –עַיִן תַּחַת עַיִן  (שמות כא כד) – ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין וכו', וראה אבן האזל הל' רוצח א ז.</ref>.

==בדיוקים של מקרא==

אף בנוגע לדיוק של מקרא אין הדרשה מוציאתו מידי פשוטו, ולפיכך אפילו אלה שדורשים הכתוב: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה (דברים כב כח), האמור באונס את הנערה, לגזרה שוה, מכל מקום אינם מוציאים מידי פשוטו את הדיוק שדוקא בשלא נתארסה חייב לשלם קנס לאביה, אבל בנתארסה ונתגרשה הקנס לעצמה (כתובות לח ב. ועי"ש בתוס' ד"ה מי אתיא); והסוברים שגם בנתארסה ונתגרשה הקנס לאביה, הרי זה מפני שקוראים בפשוטו של מקרא "אשר לא ארושה", ולא בא הכתוב אלא למעט כשהיא בשעת האונס ארוסה (שם ורש"י).

==למנין המצוות==

יש מהראשונים הסוברים שכל מה שהוציאו חכמים מדרשות הפסוקים ומי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אם פשט הכתוב אינו מורה על אותם הדברים, אינם נמנים במנין המצוות ונקראים דברי-סופרים (ראה ערכו), לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (ספר המצות לרמב"ם שורש ב).

ויש חולקים וסוברים שמכיון שאין הדרשות והמידות מוציאות מידי פשוטו של מקרא, מלבד בדרשת וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד (עי' לעיל), הרי כולן מדאורייתא ממש, "ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת" (רמב"ן בספר המצות שם, ועי"ש במגילת אסתר ומרגניתא טבא)<ref>ועי' ר"ש נגעים ג ה; רא"ש שם ו א.</ref>.


{{הערות שוליים}}