![](/images/0/08/סמל_ב"ה.png)
יציאת מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף
ברכת הגאולה (שיחה | תרומות) |
|||
| (44 גרסאות ביניים של 19 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[קובץ:קריעת ים סוף.jpg|שמאל|ממוזער|300px|איור של [[קריעת ים סוף]]]] | |||
לאחר שבני ישראל היו ב[[ארץ מצרים]] במשך כ-210 שנים, [[הקב"ה]] שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "'''יציאת מצרים'''". | לאחר שבני ישראל היו ב[[ארץ מצרים]] במשך כ-210 שנים, [[הקב"ה]] שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "'''יציאת מצרים'''". | ||
==השיעבוד== | ==השיעבוד== | ||
בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי [[אדם הראשון]], שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה ונשלחו למצרים וסבלו יסורים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד. | |||
השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי [[האר"י ז"ל]] הגיעו כמעט ל[[חמישים שערי טומאה]], לו היו נשארים שם ולו זמן מועט. | |||
==עשרת המכות== | ==עשרת המכות== | ||
{{ערך מורחב|עשרת המכות}} | |||
==היציאה== | |||
כדי שיצאו ישראל מצריים בזכות ולא בחסד, נתן להם הקב"ה (לפני מכת בכורות) שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. עניינם בחסידות ראה [[דם|כאן]]. | |||
לאחר מכת בכורות, נכנע [[פרעה]] ל[[משה]] ו[[אהרן]] והסכים לשחרר את בני ישראל. פרעה מיהר לשחררם כמה שיותר מהר, ורק ביקש מהם שילכו, ואכן, בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים, בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, ומאז חוגגים את היום הזה כחג ה[[פסח]]. | |||
לאחר שלשה ימים התהפך לבו של פרעה והוא שלח שליח שיבדוק אם בני ישראל לא בורחים לו, לאחר שגילה שהם בורחים, הוא רדף אחריהם יחד עם כל צבאו, אז התרחש נס [[קריעת ים סוף]]. | |||
==בתורת החסידות== | |||
===יציאת מצרים=== | |||
שמה של ארץ "[[מצרים]]", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; וב[[עבודת ה']] - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שה[[נפש הבהמית]] מצירה ל[[נפש האלוקית]]. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא [[ביטול במציאות|תתבטל במציאות]]). | |||
המשמעות של יציאת מצרים ב[[עבודת השם]] היא, הסרת המיצר והגבול. היינו שהשכל שב[[מוח]] יאיר בלב במדות טובות בפועל{{הערה|[[תבנית:היום יום/ד' שבט|היום יום ד' שבט]].}}. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'. | |||
ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק מ"ז|פרק מ"ז]] מבאר את המאמר: | |||
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בכל דור ודור וכל [[יום]] ויום חייב [[אדם]] לראות עצמו כאילו הוא [[יציאת מצרים|יצא]] היום מ[[מצרים]].}} | |||
[[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ברוך הוא על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]]. | |||
יציאה זו מתרחשת בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] באמירת {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}. המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם", עקב ביטולו של אברהם ל[[אור אין סוף]] ב"ה. אברהם זכה לכך עקב מעשיו, ולבני ישראל ניתן במתנה הכוח להתבטל לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. | |||
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]] דווקא, אף ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא חלק ממצות קריאת שמע. רמז לכך קיים פרשת יציאת מצרים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורות על ביטול הנפש לה. | |||
{{ | ===מצרים דקדושה ודקליפה=== | ||
במספר מאמרים{{הערה|כגון לכן אמור לבני ישראל וביאורו שב[[לקוטי תורה (ספר)|לקוטי תורה]] ל[[פרשת וארא]].}} רומזת בחינת מצרים לצואר - מקום חיבור הראש והגוף. כדי שתוכל ההתבוננות השכלית להשתנות ולהוליד מציאות של רגש (מידות) עליה לעבור תהליך צמצום הדרגתי (הנמשל לעיתים גם לתהליך ההריון, העיבור והלידה). בתחילה נולדת בשכל מסקנה שכלית הנקראת [[תבונה]], לאחר מכן רגש שכלי הנקרא [[שערי בינה]], מזה יכולות להוולד המוחין שבמידות, ורק אז מתהווה רגש בלב. והיינו, בין רחבות ההתבוננות השכלית לבין רחבות הרגש ישנו מקום צר, שבו העניין כבר אינו שכל אך עדיין אינו רגש. נמצא, שגם בקדושה ישנו עניין של "מצרים, והוא תהליך הולדת הרגש מהשכל. | |||
ועניינו ב[[קליפה]], שמאחר ובשלב המעבר (בעוד העניין "צר") העניין אינו בתוקף אצל האדם, לכן יכולים הרגלי האדם ותאוות העולם להפריע, ולמנוע את הולדת המידות. היינו: בשכל האובייקטיבי אין ליצר כל אחיזה, וכשהאדם כבר מולהב באהבה גלויה הרי היצר כבר נוצח. הנקודה היחידה שבה הוא יכול "לתפוס" את האדם היא בשלב המעבר משכל למידות. זהו מה שפרעה "עומד על היאור" - היאור הוא הנהר המוליך את השכל אל הרגש, ושם עומד פרעה. ובמשל הגוף הנ"ל (שמצרים הוא הצואר): פרעה אותיות "העורף", שבו נמצאים שלושת [[שרי פרעה (בחסידות)|שרי פרעה]] המפריעים לחיבור המח והלב. {{ערך מורחב|ערך=[[שרי פרעה (בחסידות)]]}} | |||
==תורת החסידות== | |||
תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים היא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות היא בירור ותיקון, יציאה ממצרי והגבלות העולם, יציאה זו צריכה להעשות 'מתוך העולם', הפנמה שהעולם טוב כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי [[עבודת ה'|עבודה]] של חסידות{{הערה|[[תבנית:היום יום/ה' טבת|היום יום כ"ה טבת]]}}. | |||
ב[[יציאת מצרים]] של [[חסידות]], ה[[מצווה]] של סיפור יציאת מצרים היא לספר סיפורים [[חסיד]]יים ול[[פנימיות|הפנים]]. סיפור צריך להביא להתעוררות [[מידה]] טובה, [[חיות]] פנימי בהידור מצווה, והפנמת דרכי הנועם של [[תורת החסידות]]{{הערה|[[תבנית:היום יום/כ"ט מנחם אב|היום יום כ"ו מנחם אב]]}}. | |||
{{פסח}} | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:פסח]] | [[קטגוריה:פסח]] | ||
[[קטגוריה:יציאת מצרים]] | |||
גרסה אחרונה מ־22:46, 10 באפריל 2025
לאחר שבני ישראל היו בארץ מצרים במשך כ-210 שנים, הקב"ה שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "יציאת מצרים".
השיעבוד[עריכה | עריכת קוד מקור]
בני ישראל, נדרשו לתקן את חטאי אדם הראשון, שפגם בניצוצות הקדושה והורידם למקום טומאה ונשלחו למצרים וסבלו יסורים, במשך מאתים ועשר שנים, ובעיקר במשך כשמונים שנה שאז עיקר תוקף השעבוד.
השעבוד התחיל בפה רך, בתשלום ולחץ פסיכולוגי, אך לאחר תקופה הפך השעבוד להיות שעבוד אמיתי, פיזי ופסיכולוגי, במטרה להשפיל את עם ישראל רוחנית ופיזית, במטרה להשמיד את עם ישראל, בטענה כי "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו", ניתנו גם עבודות בלתי מתאימות לעובדים, עבודת גברים לנשים (כגון עבודות בניה) ועבודות נשים לגברים (ניקוי בתים). השעבוד כלל גם השמדות של ילדים שנקברו בעודם חיים בקירות מוות לאחר שבני ישראל לא השלימו את בנייתם, והיה גם ובעיקר רוחני, וגרם לבני ישראל להיות במדריגה רוחנית נחותה ביותר, עד שלפי דברי האר"י ז"ל הגיעו כמעט לחמישים שערי טומאה, לו היו נשארים שם ולו זמן מועט.
עשרת המכות[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – עשרת המכות |
היציאה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כדי שיצאו ישראל מצריים בזכות ולא בחסד, נתן להם הקב"ה (לפני מכת בכורות) שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. עניינם בחסידות ראה כאן.
לאחר מכת בכורות, נכנע פרעה למשה ואהרן והסכים לשחרר את בני ישראל. פרעה מיהר לשחררם כמה שיותר מהר, ורק ביקש מהם שילכו, ואכן, בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים, בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, ומאז חוגגים את היום הזה כחג הפסח.
לאחר שלשה ימים התהפך לבו של פרעה והוא שלח שליח שיבדוק אם בני ישראל לא בורחים לו, לאחר שגילה שהם בורחים, הוא רדף אחריהם יחד עם כל צבאו, אז התרחש נס קריעת ים סוף.
בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
יציאת מצרים[עריכה | עריכת קוד מקור]
שמה של ארץ "מצרים", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שהנפש הבהמית מצירה לנפש האלוקית. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא תתבטל במציאות).
המשמעות של יציאת מצרים בעבודת השם היא, הסרת המיצר והגבול. היינו שהשכל שבמוח יאיר בלב במדות טובות בפועל[1]. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.
בספר התניא פרק מ"ז מבאר את המאמר:
אדמו"ר הזקן מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות.
יציאה זו מתרחשת בפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע באמירת "ה' אלהינו ה' אחד". המילה אלהינו הנאמרת בשמע ישראל הוא על דרך הנאמר על אברהם אבינו "אלהי אברהם", עקב ביטולו של אברהם לאור אין סוף ב"ה. אברהם זכה לכך עקב מעשיו, ולבני ישראל ניתן במתנה הכוח להתבטל לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.
מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא חלק ממצות קריאת שמע. רמז לכך קיים פרשת יציאת מצרים במילים "אני ה' אלהיכם", המורות על ביטול הנפש לה.
מצרים דקדושה ודקליפה[עריכה | עריכת קוד מקור]
במספר מאמרים[2] רומזת בחינת מצרים לצואר - מקום חיבור הראש והגוף. כדי שתוכל ההתבוננות השכלית להשתנות ולהוליד מציאות של רגש (מידות) עליה לעבור תהליך צמצום הדרגתי (הנמשל לעיתים גם לתהליך ההריון, העיבור והלידה). בתחילה נולדת בשכל מסקנה שכלית הנקראת תבונה, לאחר מכן רגש שכלי הנקרא שערי בינה, מזה יכולות להוולד המוחין שבמידות, ורק אז מתהווה רגש בלב. והיינו, בין רחבות ההתבוננות השכלית לבין רחבות הרגש ישנו מקום צר, שבו העניין כבר אינו שכל אך עדיין אינו רגש. נמצא, שגם בקדושה ישנו עניין של "מצרים, והוא תהליך הולדת הרגש מהשכל.
ועניינו בקליפה, שמאחר ובשלב המעבר (בעוד העניין "צר") העניין אינו בתוקף אצל האדם, לכן יכולים הרגלי האדם ותאוות העולם להפריע, ולמנוע את הולדת המידות. היינו: בשכל האובייקטיבי אין ליצר כל אחיזה, וכשהאדם כבר מולהב באהבה גלויה הרי היצר כבר נוצח. הנקודה היחידה שבה הוא יכול "לתפוס" את האדם היא בשלב המעבר משכל למידות. זהו מה שפרעה "עומד על היאור" - היאור הוא הנהר המוליך את השכל אל הרגש, ושם עומד פרעה. ובמשל הגוף הנ"ל (שמצרים הוא הצואר): פרעה אותיות "העורף", שבו נמצאים שלושת שרי פרעה המפריעים לחיבור המח והלב.
|
| ערך מורחב – שרי פרעה (בחסידות) |
תורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
תורת החסידות נמשלה ליציאת מצרים. אך מעלה יתירה בה: יציאת מצרים היא ענין של שבירה ועזיבה ולכן הלכו ממצרים. יציאת מצרים של חסידות היא בירור ותיקון, יציאה ממצרי והגבלות העולם, יציאה זו צריכה להעשות 'מתוך העולם', הפנמה שהעולם טוב כיון שזהו הרי רצונו יתברך, זהו על ידי עבודה של חסידות[3].
ביציאת מצרים של חסידות, המצווה של סיפור יציאת מצרים היא לספר סיפורים חסידיים ולהפנים. סיפור צריך להביא להתעוררות מידה טובה, חיות פנימי בהידור מצווה, והפנמת דרכי הנועם של תורת החסידות[4].
הערות שוליים
- ↑ היום יום ד' שבט.
- ↑ כגון לכן אמור לבני ישראל וביאורו שבלקוטי תורה לפרשת וארא.
- ↑ היום יום כ"ה טבת
- ↑ היום יום כ"ו מנחם אב