ארבעת השבויים

ארבעת השבויים הוא סיפור היסטורי המופיע בספר סדר הקבלה לרבי אברהם בן דוד (הראב"ד), המתאר את שבייתם של ארבעה תלמידי חכמים על ידי שודדי ים במהלך הפלגה מנמל בארי, תוך השגחה עליונה שהובילה בסופו של דבר לתרומתם התורנית לקהילות יהודיות במצרים, קירואן וספרד. בין החוקרים התפתח דיון על אמינות הסיפור, הרבי במכתב לאחד מהם מוכיח שהסיפור התרחש, ראו להלן בפסקה פולמוס המחקר ודעת הרבי.

תולדות הסיפור

הקשר היסטורי

סיפור ארבעת השבויים משקף תקופת מעבר במרכזי התורה מבבל לקהילות ספרד וצפון אפריקה במאה ה-10. על רקע הפיצול הפוליטי בעולם האסלאמי, עם עליית הח'ליפות הפאטימית בצפון אפריקה והאומיית בספרד, התחזקו הקהילות היהודיות והושפעו מהגירת חכמים מאיטליה ובבל,

תיאור המסע

בסביבות שנת ד'תש"נ הפליגו ארבעה תלמידי חכמים – רבי שמריהו, רבי חושיאל, רבי משה בן חנוך (עם אשתו ובנו חנוך), ורב רביעי ששמו אינו ידוע – מנמל בארי במטרה לקיים מצוות פדיון שבויים. במהלך ההפלגה נשבו על ידי שודד הים איבן רומחיז, המכונה בסדר הקבלה גם בן דמאחין, ממונה על ציים בשירות עבד אל-רחמן אל-נאצר, מלך ישמעאל בספרד.

איבן רומחיז הגיע לנמל אלכסנדריה שבמצרים, שם פדו יהודי המקום את רבי שמריהו כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים. רבי שמריהו התיישב בעיר פוסטאט (סמוך לקהיר) ומונה לרב הראשי של הקהילה.

איבן רומחיז המשיך לקירואן, שם פדו יהודי העיר את רבי חושיאל. בתחילה סירב רבי חושיאל לשמש כרב, מתוך רצון שחברו רבי שמריהו, שנולד בקירואן, ישוב לעירו וישמש בתפקיד. רבי חושיאל שלח איגרת לרבי שמריהו בפוסטאט וביקש ממנו לשמש כרב בקירואן, אך רבי שמריהו סירב להפליג מחדש מחשש לסכנה. לבסוף הסכים רבי חושיאל לשמש כרב בקירואן, התיישב בעיר וייסד ישיבה גדולה.

איבן רומחיז המשיך בדרכו לספרד ומכר שם את השבוי הרביעי, ששמו לא נשתמר. במהלך ההפלגה לספרד ניסה איבן רומחיז לפתות את אשתו של רבי משה בן חנוך, שהייתה ידועה ביופייה. היא שאלה את בעלה אם מי שמאבד עצמו לדעת בנסיבות אלו יזכה לעולם הבא, ורבי משה השיב בציטוט מפסוק בתהלים: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". כששמעה זאת, קפצה האישה לים.

האונייה עגנה בקורדובה שבספרד, שם נפדו רבי משה ובנו חנוך על ידי הקהילה היהודית. הם השתתפו בשיעורים בישיבה המקומית מבלי להתבלט בוויכוחים, ולכן לא נודעה גדלותם בתחילה. באחד השיעורים, שבהם לימד רבי נתן, דיין העיר, זיהה רבי משה שגיאה בהוראה. לאחר השיעור העיר רבי משה, שהיה ידוע בקורדובה כ"השבוי", לרבי נתן על השגיאה. רבי נתן הכריז כי גדלותו התורנית של רבי משה עולה על שלו, הודיע כי לא ישמש עוד כדיין, וביקש למנות את רבי משה כדיין העיר.

תרומתם התורנית

שלושת החכמים תרמו רבות לעולם התורה בקהילות שבהן התיישבו. רבי משה בן חנוך הקים ישיבה בקורדובה, שממנה יצאו תלמידים בולטים כגון רבי יוסף איבן מיגאש, רבי יהודה הלוי, ורמב"ם. רבי חושיאל, היה ראש תלמידי החכמים בקירואן ובין תלמידיו היו בנו רבי חננאל ורבי ניסים גאון. רבי שמריהו עמד בראש ישיבה בפוסטאט ותרם להפצת התורה במצרים. החכמים הביאו סגנון לימוד מעמיק מאיטליה, שהשלים את שיטות הגאונים והעצים את לימוד התורה בקהילות אלו.

לשון הסיפור במקור

מתוך סדר הקבלה לראב"ד :

וכן הייתה הסבה, שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים, שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר, הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר. והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו. ומצאו אניה ובה ד' חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש בן דמאחין האניה ואסר את החכמים, האחד היה ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל. והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו ורב חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמריה בר' אלחנן. והרביעי אינו יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה כי הייתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא. והוא השיבה, "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה.

וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם. והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר' חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהייתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר' חושיאל לראש ושם הוליד את רבינו חננאל בנו.

ובא השליש לקרטובא ומכר שם ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהוא עם הארץ. והייתה בקורטובה בית הכנסת ששמה כנסת המדרש, והיה שם דיין ששמו ר' נתן, וחסיד גדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר"נ הדיין "על כל הזאה טבילה", והיא במסכת יומא, ולא ידע לפרשה. ור' משה יושב לפאה אחת כמו שמש, וקם אל ר' נתן ואמר לו רבי פשו להו טבילות. וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאל ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן, וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספיקות שהיו להם, והשיב תשובות ברוחב חכמתו. והיו בעלי דינין מחוץ למדרש שלא היה להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם. ובאותו היום יצא ר' נתן והלכו אחריו בעלי דינין ואמר להם אני איני דיין, וזה הלובש השק והאורח הוא רבי, ואני תלמידו אהיה מהיום, ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין. וכן עשו ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב.

ורצה השליש לחזור בו במכירתו, ולא הניחו המלך כי שמח המלך על הדבר שמחה גדולה כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים לאנשי בבל. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וארץ המערב. ובאו תלמידים לקרות וכל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות שאלו ממנו. ודבר זה היה בימי רב שרירא גאון, קרוב לשנת ד' אלפים תשנ"ה, הן פחות מעט הן יתר מעט.

פולמוס המחקר ודעת הרבי

רבי יצחק אייזיק הלוי, בדורות הראשונים, כרך ג', כותב כי סיפור ארבעת השבויים התרחש כנראה בסביבות שנת ד'תש"כ (960 לספירה), ולא בד'תשנ"ה ויש להגיה כ' במקום נ', ותומך במהימנות הסיפור. לעומת זאת, חוקרים מודרניים, בהסתמך על מסמכי גניזת קהיר, טוענים כי רבי חושיאל ורבי חננאל הגיעו לקירואן באופן חופשי בסביבות שנים 1005–1007 למניינם, ורבי משה פעל בספרד כבר ב-960 למניינם, ומעלים ספקות בנוגע לסיפור השבי.

הרבי, התייחס לטענות אלו במכתב לגרשון דוד כהן, וכתב:

""שלום וברכה... הביאור שמציע במאמרו שהראב"ד בעל ס' הקבלה הוא המציא הסברה שהיו שבויים, ר' חנוך וכו', ושנשבו והגיעו בעונה אחת למקום פלוני ופלוני וכו'... הרי אין סברא זו מתקבלת בשכל כלל, והטעם פשוט: הרי אין כל ספק שהראב"ד הי' שומר תורה ומצוה וידע הציווי מדבר שקר תרחק, וגם חי בתקופה ובמקום שלא הי' במרחק מופלג בזמן ומקום מתקופת הד' שבויים. ולכן אין הדעת סובלת שהראב"ד המציא הענין של ארבעה השבויים בכדי לחזק סברותיו ושיטתו, ולא עוד אלא שרוב המכריע של בני דורו קבלו חידושו בלי כל פקפוק!" "

. הרבי הדגיש כי הראב"ד, כשומר תורה ומצוות, לא המציא את הסיפור, וכי הוא התקבל בדורו כמהימן ובמיוחד שתקפותו של הראב"ד היתה בתקופה לא רחוקה מזמן התרחשות האירועים ואף אחד לא פקפק על זה.