חטא המרגלים

המרגלים היו קבוצה מנשיאי השבטים שנשלחו בעת שהותם של בני ישראל במדבר - לבקשת בני ישראל - לתור את ארץ ישראל לקראת היכנסם לארץ. שליחותם הסתיימה לבסוף באופן בלתי רצוי - כאשר דיברו על הארץ לרעה והפחידו את ישראל מהכניסה אליה. בעקבות זאת גזר ה' על בני ישראל עיכוב של ארבעים שנה במדבר, שבהם מתו דור המדבר.

סיפור המרגלים

משהתקרבו בני ישראל לארץ ישראל והתכוננו לקראת המלחמה עם השבעה עממין. ציווה ה' את משה על שליחת המרגלים, וכמסופר בתורה:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:

— במדבר יג, א-ב.

אולם חז"ל מציינים כי יוזמת שליחות זו לא באה מצידו של הקב"ה כי אם הייתה לבקשת עם ישראל כמסופר בתורה בפרשת דברים "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן." ולכן ענה לו הקב"ה "שלח לך" "לדעתך" והקב"ה לא היה מרוצה מכך.

המרגלים נשלחו לארץ ישראל. כלב בן יפונה היה היחיד שפרש מהם והלך לחברון להתפלל על קברי האבות על כך שחבריו לא יצליחו במזימתם. המרגלים כרתו אשכול ענק של ענבים ונשאו אותו במוט, וכך חזרו ממשימתם לאחר ארבעים יום. האמת היא שהסיור היה אמור לקחת שמונים יום, אלא שהקב"ה ידע שעל כל יום הוא יעניש את בני ישראל להישאר שנה נוספת במדבר, ועל כן קיצר את הליכתם כדי לקצר בעונש. המרגלים חזרו למקום חניית העם במדבר ודיווחו שבמקום ארץ זבת חלב ודבר הם מצאו ארץ שלא ניתן לכבוש כלל. כלב בן יפונה לעומתם הזכיר לכולם כיצד משה חצה את ים סוף והוריד להם את המן מן השמים וכיון שכך, אין דבר בלתי אפשרי. את דבריו סיים בכך שאין מה לפחוד כלל. אך למרות זאת בני ישראל טענו כי מוטב להם לחזור למצרים, והעבירו את הלילה בבכיה. אותו לילה היה ליל תשעה באב, והקב"ה אמר שהיות ובני ישראל בכו באותו לילה ללא סיבה, הוא אכן ימצא סיבה בעתיד לבכיה לדורות בלילה זה, ואכן בית המקדש הראשון והשני, שניהם נחרבו בליל תשעה באב, ועל כך אנו בוכים מידי שנה.

כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המשיכו בדבריהם לעם ישראל ומנסים לשכנעם לבטוח בה' שיביא אותם לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש. הם גם מפצירים בעם שלא לדבר נגד ה' ונגד משה, אך דבריהם נופלים על אזנים ערלות והעם אף מנסים לרגום אותם באבנים.

לפי אחד ההסברים, משה רבינו שלח אותם בעיקר על מנת לבחון את כיבוש הארץ, והרווח והשכר להתיישב בארץ הטובה היה כטפל, כי העיקר הוא העבודה שלא על מנת לקבל פרס. טעות המרגלים היתה בכך ששינו את הסדר: קודם דיברו על טובת הארץ ואחר כך עברו לדבר על הכיבוש, ומזה באו לטעות שחשבו שהכיבוש קשה מידי ולא אפשרי. מכך מובן שתפקידו של שליח הוא לא לערב את השכל ולשנות משליחותו של הרבי, אפילו לא בשינוי הסדר בלבד

העונש

הגזירה להשאר במדבר

בעקבות החטא, אמר ה' למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ", ולכן הציע ה' להכות את העם כולו במגפת דבר ולהקים עם חדש מצאצאיו של משה. משה טען שהמתת העם כולו תגרום לחילול השם בעיני המצרים ואומות העולם בכלל - שיחשבו שאין בכוחו של ה' לנצח את עמי כנען. לכן, ביקש משה רחמים מה' שיסלח על עוון העם. ה' אמר לו אז: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", אך גזר על כל הדור שיצא ממצרים, מגיל עשרים ועד שישים, שיתעכבו במדבר עד שימותו כולם, ורק לאחר ארבעים שנה במדבר יזכו הדור הבא להכנס לארץ ישראל.

הטעם לכך שמשה רבינו לא טען מאומה על עצם גזירת ההמתה של כל ישראל, ורק על חילול ה' שתגרום אצל הגויים - מבאר הרבי:

• חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל בכך שזו הנהגה חוזרת על עצמה (כדברי ה' "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה"), והחטא אינו סתם עבירה על ציווי ה', אלא נוגע ליסוד האמונה (כדברי ה' "עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי"). לכן ברור היה למשה שגזירת ההמתה אינה עונש, אלא תיקון שמטרתו להעלות את ישראל כדי שחטאם יתכפר ויוכלו לעלות לעולם הבא (עד שאפילו הגויים ידעו שהעונש הוא "וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" - ששחיטה אינה סתם הריגה, אלא העלאה). טענתו היתה רק כנגד זה שהעונש על פגם באמונה, יגרום בעצמו לחוסר אמונה אצל הגויים, שיטענו שה' היה צריך להכניס את היהודים לארץ כדי לקיים את דבריו, ורק אחר כך להמית אותם.

• הרקע לדבריו של הקב"ה היה שאכן הצדק היה עם המרגלים, ובדרך הטבע לא היתה אפשרות לכבוש את הארץ ולנצח את יושביה, אלא רק בדרך נס. לכן, כאשר בני ישראל אינם מאמינים בניסי ה', אכן אין הם כלי להנהגה ניסית, ולא יוכלו להכנס לארץ - לא כעונש, אלא כתוצאה טבעית של הנהגתם. משה טען רק שלמרות החסרון באמונתם של ישראל, אם ימותו ייגרם חסרון אמונה גדול יותר בעיני הגויים; וה' השיב לו "סלחתי כדברך", כלומר, שאכן לא ראוי להמיתם באופן שיגרום חילול ה', ולכן לא ימותו כאחד. לכן הדגיש ה' כטעם לעונש: "כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי . . וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" - אילו היה חטאם רק חלישות באמונה, היה ה' יכול להראות להם ניסים גדולים יותר שיביאו אותם להאמין. אך כיון שאחרי כל הניסים הם ממשיכים לנסות את ה', גם בזמן הניסים גופא, אין שום אפשרות להכניסם לארץ.

מכך שה' גזר עליהם להשאר במדבר ולא להכנס לארץ, אף שזה מה שרצו מלכתחילה - מובן גם בפשט, כפי שמבארת החסידות, שלא הגיע להם עונש, כי חטא המרגלים לא היה חטא במובן הפשוט, אלא טעות בעבודת ה'. באמת רצונם להשאר במדבר במצב של עבודת ה' נעלית, ללא הצער וטרדות הפרנסה שבאץ ישראל - היה רצון נכון, וכשיטת רבי שמעון בר יוחאי: "אדם חורש . . וזורע . . תורה מה תהא עליה". הטעות שלהם היתה שחשבו שהשהות במדבר היא תכלית הדביקות בה', ולא ידעו שזו רק ההכנה לתכלית הסופית שהיא עבודת ה' בארץ ישראל, שהיא העבודה לשם שמים בתכלית, לא רק בשביל להדבק בה' אלא כדי למלא את רצונו. לכן, כשלא היו מוכנים להגיע לתכלית זו, נתן להם ה' עוד זמן להתכונן במדבר כדי שיהיו ראויים לתכלית העבודה בארץ ישראל.

נחלקו תנאים בשאלה האם עונשם של דור המדבר הוא רק בעולם הזה, אבל יזכו לעולם הבא, או שיענשו ולא יזכו גם לעולם הבא. לדעת רבי עקיבא אין להם חלק לעולם הבא, אך כמה מהתנאים חולקים עליו, והגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן כנגד רבי עקיבא: "שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" [= עזב רבי עקיבא את חסידותו]. גם בזוהר משמע כדעה שיש להם חלק לעולם הבא, וכן מסתבר גם בפשט הכתובים - שעונשם היה "שחיטה" שהיא העלאה (כנ"ל). בנוסף, מבאר הרבי, שגם לדעה שאין להם חלק לעולם הבא - יזכו לתחיית המתים, לאחר שיירקב גופם, וייבראו מחדש כמציאות חדשה. כמו כן בפנימיות התורה מבוארת הדעה ש"אין להם חלק לעולם הבא" - שאין להם צורך בעולם הבא.

מיתת המרגלים

בנוסף לכך, נענשו המרגלים עצמם בעונש חמור - מידה כנגד מידה: כיון שחטאו בלשונם, "נשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם". למרות שתפילת משה רבינו הועילה להקל את העונש מעם ישראל כולו, למרגלים לא הועילה תפילה זו. הסיבה לכך מודגשת בלשון הפסוק המספר על עונש המרגלים: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" - כיון שהם חטאו לא רק נגד ה', אלא נגד משה רבינו, שהלינו את העדה עליו, לכן לא יכול היה משה להתפלל עליהם, בדומה למאמר חז"ל "אין קטיגור נעשה סניגור".

המועד בו קיבלו המרגלים את עונשם ומתו - נתון במחלוקת:

• לפי הפשט, מתו מיד ביום שבו חטאו - תשעה באב, עוד קודם חטא המעפילים.
• באותו היום החלה לשונם להשתרבב, והתייסרו עד ז' באלול (או י"ז באלול) שאז מתו.
• רק בז' באלול (או י"ז באלול) החל עונשם ומתו.

אף שבמשנה נאמר שהמרגלים לא יזכו גם לעולם הבא - הרבי מבאר שהדברים שנויים במחלוקת, והמשנה מתאימה לדעה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא; ואילו אלו שסוברים שיש לדור המדבר חלק לעולם הבא, יאמרו כך גם לגבי המרגלים עצמם, אף שחטאם חמור יותר.

בעקבות החטא

• המעפילים: קבוצת אנשים התחרטה על חטאם, וקמו בבוקר המחרת בנסיון ללכת ישירות לארץ ישראל. משה הזהירם שלא לעשות זאת כיון שהקב"ה לא עימם, אך הם לא שעו לאזהרותיו. העמלקים יצאו למלחמה עימם והם נהרגו כולם.

• המקושש: לאחר חטא המרגלים, אירע המעשה שבו נמצא יהודי מקושש עצים בשבת, ונסקל. תוספות מביאים מדרש המבאר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, כי לאחר שנגזר עליהם להשאר במדבר חשבו ישראל שאינם מחוייבים במצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו. המהרש"א מבאר שלפי הסבר המדרש, לפי האמת לא נחשב מעשהו לחילול שבת, שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ונסקל רק מפני שכלפי בית הדין לא היתה כוונתו הטובה גלויה, ובדיני אדם התחייב על המעשה למרות הכוונה שבליבו.

הרבי מבאר, שישראל לא חשבו שהגזירה פוטרת אותם מכל המצוות, אלא מקיום המצוות באופן השייך לארץ ישראל - שם ההדגשה היא על מעשה המצוות. ישראל סברו שכיון שישארו במדבר, מחוייבים רק במצוות שבמחשבה ודיבור, ולא במצוות מעשיות. המקושש בא להדגיש את ההיפך: למרות שמצד הכוונה והמחשבה לא עשה חטא, נענש בגלל שהמעשה היה חטא. בכך הדגיש את חשיבותם של המצוות המעשיות.

בתורת הקבלה והחסידות

טענת המרגלים לפי החסידות היתה שלא רצו להכנס לארץ ישראל, שם יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים ובטדרות הפרנסה, והעדיפו להשאר במדבר, שם אכלו את המן, שתו מבארה של מרים ושהו בענני הכבוד. על פי הקבלה, הם רצו להשאר בעולם המחשבה ולא לרדת לעולם הדיבור; או להשאר בעולם הדיבור ולא לרדת לעולם המעשה.

זו משמעות טענתם כי יושבי הארץ חזקים ח"ו ("ממנו") מהקדוש ברוך הוא, ו"כביכול אפילו בעל הבית (הקב"ה) אינו יכול להוציא כליו משם": הם ידעו שה' עשה ניסים רבים, אך חשבו שרק בשהות במדבר, מנותקים מענינים ארציים, יוכלו לזכות בניסים, ורק במצב כזה אפשר להוציא את הניצוצות החבויים בקרב ארץ כנען הגשמית ולהעלותם לקדושה. אבל כאשר יכנסו לארץ ויתנהגו לפי הטבע, כפי שקבע הקב"ה, עלולים לשקוע בארציות ולא אפשרי לנצח את הטבע. המרגלים טעו, בכך שלא ידעו על כוחו של הקב"ה לחבר את הטבע והלמעלה מן הטבע יחד, באופן של נמנע הנמנעות.

החזרת האמונה

בליקוטי אמרים - פרק כ"ט נתבאר הטעם כי מתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו, ודרשו חז"ל "אל תקרי ממנו כו'" דהיינו שלא האמינו ביכולת ה', ואחר כך חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. וקשה: מאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משה רבינו שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ.

אלא מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו', וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב "ויתאבלו העם מאד" וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה.