כרת

כָּרֵת הוא עונש חמור ביהדות ואחד מעונשי התורה, ונזכר כעונש ההלכתי על 36 חטאים. מסכת כריתות העוסקת בקורבנות הבאים על חטאים, מונה בתחילתה את העבירות עליהם חייבים כרת.

במשנה במסכת מכות (פרק ג', משנה א' ובגמרא שם דף י"ג) מובאת שיטת רבי עקיבא לפיה אדם שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, ונענש במלקות עליה, נפטר מחיוב הכרת שהיה עליו.

המקור בתורה

עונש הכרת מוזכר בפסוקים רבים בניסוחים שונים:

• כל אוכל מחמצת – ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל (שמות יב, יט)
• כל נפש אשר תאכל כל דם – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה (ויקרא ז, כז)
• כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, את משכן ה' טימא – ונכרתה הנפש ההיא מישראל (במדבר יט, יג)
• ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל (במדבר יט, כ)
• והנפש אשר תפנה אל האובות והידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו (ויקרא כ', ו)

בכל המקורות מופיע הפועל כ.ר.ת. כשהוא מיוחס לנפש, והאלמנט שממנו היא נכרתת הוא "(עדת) ישראל", "עמיה", "הקהל".

ישנו מקור אחד שבו מוזכר הכרת בניסוח חריג, וזו הפרשיה העוסקת (על פי פירוש חז"ל) באיסור עבודה זרה:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם, בְּיַד מֹשֶׁה, מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.
...
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר – אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר, הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲו‍ֹנָה בָהּ.

— במדבר טו, כב-כג; ל-לא

קל לראות את ההדגשה המשולשת:

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה; הכרת תכרת הנפש ההיא, עוונה בה.

יש מהמפרשים שראו בכך דבר ייחודי לעוון עבודה זרה שהוא חמור מכל החטאים, וכך גם פירשו שהכרת האמור בעבודה זרה שונה וחמור מהכרת הרגיל; ויש מהחכמים שראו מכאן מקור לבאר את טיב עונש הכרת בכל המקומות האחרים שבו הוא מופיע.

מבואר מהכתוב ומדברי רז"ל, ענין הכרת ומיתה בידי שמים כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת היה מת ממש קודם חמשים שנה. ובמיתה בידי שמים מת ממש קודם ששים שנה כחנניה בן עזור הנביא בירמיה, (ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער ואונן).

בחסידות

אדמו"ר הזקן מקשה באגרת התשובה, שראינו בכמה דורות אנשים שהתחייבו בכרת, והיה לחלקם אריכות ימים, ושפע גשמי.

לכן מסביר אדמו"ר הזקן: יהודי מקבל חיות מהפנימיות של ה' (נפיחה) ומשם הגוף הגשמי של היהודי חי.

שיהודי עושה עבירה, הוא עובר לקבל חיות מהסטרא אחרא, מאותו מקום שחי, צומח, דומם וגוי מקבלים ממנו חיות. בתקופת בית המקדש (לפני גלות השכינה) יהודי לא היה יכול לקבל חיות מהסטרא אחרא.

ולכן, מתי שיהודי עבר על כרת לא היה לו מאיפה לקבל חיות (והוא מת רק בגיל 50–60 כי נשאר בו הרשימו של החיות.) והוא הפסיק לקבל חיות. אדמו"ר הזקן אומר שיש המשכת חיות ליהודי מחבל (ומביא גם דוגמה של ענן, ורוח) ששזור מתרי"ג חוטים. שיהודי עובר על כרת, החבל נכרת ויהודי מפסיק לקבל חיות, ועובר לקבל חיות מהסטרא אחרא (בזמננו).

והוא מוסיף, שבאמת, אין דבר שמפריד בין היהודי ובין הקב"ה, אבל יש את העבירות שכביכול מפרידות, ותמיד אפשר לחזור בתשובה. והכוונה בכרת היא שנכרת החבל שממשיך חיות ליהודי משם ה'.

הפגם בשאר עבירות

עבירות אחרות שלא נענשים בהם כרת, עדיין הם פוגמים בחבל. פגם הכוונה לדבר קטן - שהעבירה פוגמת בחבל קטן מהתרי"ג חוטים של אותה עבירה. אבל אם אדם חוטא אותו חטא הרבה פעמים - הוא יכול להגיע למצב של כרת גם בלי לעשות עבירה שחייבים עליה כרת, ושכל החבל יפסק. וגם אחרי מצב של כרת, אדם יכול לחיות עד גיל 50–60, כי נשאר בו הרשימו של החיות. אבל אם אדם עושה תשובה שלימה, הוא חוזר לקבל חיות מה'.