לדלג לתוכן

פרשת המן: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
ר.ז. (שיחה | תרומות)
יצירת דף עם התוכן "'''פרשת המן''' היא קטע מספר שמות (שמות ט"ז, ד–לו) המתאר את ירידת ה"מן" מן השמים לבני ישראל במדבר. מעבר למשמעותו ההיסטורית והתורנית, הפך הקטע במשך הדורות לסגולה ידועה לפרנסה, ומקובל באזכורים תורניים וחסידיים שונים שקריאתו מביאה שפע כלכ..."
 
ר.ז. (שיחה | תרומות)
שורה 22: שורה 22:


אך פרשת המן אינו בנוסח התפילה של סידור אדמו"ר הזקן.
אך פרשת המן אינו בנוסח התפילה של סידור אדמו"ר הזקן.
והרבי מתייסל לזה ב[[אגרות קודש (אדמו"ר שליט"א)|אגרות קודש]]:{{ציטוט|לא נעלם ממני המובא בספר ''משמרת שלום'' בשם הרה"צ ר' פנחס מקוריץ, אשר סגולה לפרנסה לומר בכל יום פרשת המן וי"ג עיקרים בהשכמה... אך פשוט שענייני סגולה הנאמרים במקום פלוני וזמן פלוני, אינם ענין ל[[נוסח תפילה|נוסח תפילה]] של כלל ישראל.|מקור=אגרות-קודש, חלק י"ב, עמ' י"ט}}כלומר, בעוד שיש מקום לסגולות בפרטיות, אין בכך כדי להכתיב תפילות קבועות לציבור כולו.


[[הרבי]] מסביר{{הערה|[[ליקוטי שיחות]] חלק כ"ו, עמ' 96 ואילך.}} שאמירת פרשת המן נובעת ממדרגת הביטחון הגבוהה ביותר – "המיחלים לחסדו" – ולכן ניתן לומר אותה אף ב[[שבת]] ולפני התפילה, כביטוי לאמונה שלמה בהשגחה הפרטית על הפרנסה.
[[הרבי]] מסביר{{הערה|[[ליקוטי שיחות]] חלק כ"ו, עמ' 96 ואילך.}} שאמירת פרשת המן נובעת ממדרגת הביטחון הגבוהה ביותר – "המיחלים לחסדו" – ולכן ניתן לומר אותה אף ב[[שבת]] ולפני התפילה, כביטוי לאמונה שלמה בהשגחה הפרטית על הפרנסה.

גרסה מ־18:13, 22 ביוני 2025

פרשת המן היא קטע מספר שמות (שמות ט"ז, ד–לו) המתאר את ירידת ה"מן" מן השמים לבני ישראל במדבר. מעבר למשמעותו ההיסטורית והתורנית, הפך הקטע במשך הדורות לסגולה ידועה לפרנסה, ומקובל באזכורים תורניים וחסידיים שונים שקריאתו מביאה שפע כלכלי וביטחון בפרנסת האדם.


פרשת המן

וַיֹּאמֶר ה´ אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה´ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה´ בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל-ה´, וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה´ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה´ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, וְנַחְנוּ מָה לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-ה´:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה´, כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר, וְהִנֵּה כְּבוֹד ה´ נִרְאָה בֶּעָנָן: וַיְדַבֵּר ה´ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה´ אֱלֹהֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה´ לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה´ לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר: וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ, וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה´ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה´ מָחָר, אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה-בּוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה´, הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ:

וַיֹּאמֶר ה´ אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה´ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה´ מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה-אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן, וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה´ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה´ אֶל-מֹשֶׁה, וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:

מקור הסגולה

הסגולה נקשרה במיוחד לדברי רבי מנדל מרימנוב, מן האדמו"רים הראשונים בתנועת החסידות, שמסר בשם מסורת קדומה כי ביום שלישי שבשבוע שבו קוראים את פרשת "בשלח" ישנה סגולה מיוחדת לפרנסה – לקרוא את "פרשת המן" שניים מקרא ואחד תרגום, כדרך קריאת פרשת השבוע. יום זה נחשב לעת רצון לפרנסה לכל השנה כולה.

קריאה יומית כסגולה

מעבר לקריאה המיוחדת בשבוע פרשת בשלח, ידועה גם הסגולה לומר את פרשת המן בכל יום[1], בפרט בשעות הבוקר, מתוך כוונה לעורר ביטחון בה' כנותן לחם "דבר יום ביומו". חז"ל הדגישו כי ירידת המן היומית נועדה ללמד את העם אמונה וביטחון תמידיים בהשגחתו של הקב"ה.

מנהג חב"ד

אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך כתב כי טוב לומר את פרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן היה במן שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגלגולת לכל נפשות ביתו, כמו שכתוב וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר ותתחזק אמונתו[2].

אך פרשת המן אינו בנוסח התפילה של סידור אדמו"ר הזקן.

והרבי מתייסל לזה באגרות קודש:

לא נעלם ממני המובא בספר משמרת שלום בשם הרה"צ ר' פנחס מקוריץ, אשר סגולה לפרנסה לומר בכל יום פרשת המן וי"ג עיקרים בהשכמה... אך פשוט שענייני סגולה הנאמרים במקום פלוני וזמן פלוני, אינם ענין לנוסח תפילה של כלל ישראל.

אגרות-קודש, חלק י"ב, עמ' י"ט

כלומר, בעוד שיש מקום לסגולות בפרטיות, אין בכך כדי להכתיב תפילות קבועות לציבור כולו.

הרבי מסביר[3] שאמירת פרשת המן נובעת ממדרגת הביטחון הגבוהה ביותר – "המיחלים לחסדו" – ולכן ניתן לומר אותה אף בשבת ולפני התפילה, כביטוי לאמונה שלמה בהשגחה הפרטית על הפרנסה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. חוץ משבת, אם זה מצד סגולה לפרנסה בלבד. אבל לחזק את הביטחון יש מקום לאמרו גם בשבת כבבפנים.
  2. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים חלק א, סימן א' סעיף י'.
  3. ליקוטי שיחות חלק כ"ו, עמ' 96 ואילך.