שלימות המצוות על פי חסידות

שלימות המצוות היא תכלית ביאת המשיח, שאז יהיה קיום התורה ומצוות בשלימות, "כמצות רצונך".

מקורות בתנ"ך

בחסידות מובא מקור על זה במדרש ספרי על הפסוק "ואבדתם מהרה מעל הארץ", מובא מקור נוסף לחשיבות קיום המצוות גם בעתות גלות ופיזור. המדרש, המיוחס לדברי רבי יוחנן, קובע כי אף שהקדוש ברוך הוא מביא את ישראל לגלות מארצם, עליהם להישאר מצוינים במצוות. רעיון זה אינו מתייחס רק לקרבנות, אלא לכלל מצוות התורה.

הספרי מדמה את המצב למלך שכעס על אשתו ושלח אותה לבית אביה. המלך מצווה עליה להמשיך ולהתקשט בתכשיטיה, "וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים". בדומה לכך, הקב"ה אומר לישראל: "בני, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים". כלומר, קיום המצוות בגלות מבטיח שהן לא יהפכו לזרות וחדשות עם השיבה לארץ ישראל, אלא יהיו מוכרות וטבועות בלב העם.

חיזוק לדברים אלו מובא מדברי הנביא ירמיהו : "הציבי לך ציונים". פסוק זה מפורש במדרש כמתייחס למצוות שישראל מצוינים בהם, כלומר, המצוות מהוות מעין "ציוני דרך" וסימני היכר המלווים את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, גם בתקופות קשות של גלות ונדודים.

רעיון זה מדגיש את תפקיד המצוות כשומרות על זהותו של עם ישראל ומבטיחות את המשכיות הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא ועם תורתו, ללא תלות במקום או בזמן. הן מהוות גשר המחבר את העבר, ההווה והעתיד של העם, ומכינות אותו לגאולה שלמה ולשיבה ציון.

בפשטות דברי הספרי מציגה את קיום המצוות בזמן הגלות, מחוץ לארץ ישראל, כ"ציונים" – סימנים. אולם, בכתבי החסידות מוסבר שבעומק העניין, גם כלל המצוות כיום (כולל אלו שקוימו בזמן בית המקדש הראשון והשני]]) הן בגדר "ציונים" בלבד. הן משמשות כסימן וזיכרון לקראת קיום המצוות השלם והמושלם שיתקיים בעתיד, לאחר הגאולה. כמו כן, במקומות רבים מבואר על פי הספרי שהמצוות שאנו מקיימים כיום הן בבחינת "חינוך" והכנה למצוות העתידיות. חשוב להבין שכל זה לא גורע במאומה מהחיוב המוטל עלינו לקיים את המצוות כעת.

מאידך גיסא, ישנה מעלה יתרה דווקא במצוות שאנו מקיימים כיום בגלות. הן אלו הגורמות להשלמת מצב של "כמצוות רצונך" – רמת קיום מצוות מושלמת שתתגלה לעתיד לבוא. אף על פי שעיקר קיום המצוות באופן של "כמצוות רצונך" יהיה רק בעתיד, ההכנה לכך מתבצעת על ידי קיום המצוות כיום, בתכלית השלמות האפשרית בזמן הגלות.

בנוסף, מכיוון שכל העניינים העתידיים הם נצחיים, הם נצחיים גם "למפרע" (כלומר, קיימים באופן נצחי גם בדיעבד). לכן, ייתכן ש"מעין העניין דכמצוות רצונך" – סוג של התחברות או טעימה מאותה שלימות – יכול להתקיים כבר עכשיו.

בפרט, כאשר האדם חדור במחשבה, ברצון ובתשוקה עזה לעניין הגאולה, "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא". כתוצאה מכך, עבודתו הרוחנית מגיעה לתכלית השלמות, באופן המדמה את השלמות של "כמצוות רצונך".

מקורות בהלכה

הרמב"ן, בפירושו לספר ויקרא , מסביר את חובת קיום המצוות בגלות. הוא קובע שהפסוק "ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו'" אינו מחייב את עם ישראל בגלות בכל המצוות, אלא רק ב"חובת הגוף" – מצוות כמו תפילין ומזוזות.

הרמב"ן מפרש שמטרת קיום מצוות אלו בגלות היא "כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ". כלומר, הן נועדו לשמר את הקשר למצוות, כך שלא תהיינה זרות עם השיבה לארץ ישראל. הוא מדגיש ש"עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'".

לפיכך, המצוות שאנו מחויבים בהן כיום בגלות, גם אם הן מדאורייתא, נחשבות ל"ציונים" (וסימן) בלבד. הן מהוות הכנה לקראת קיום המצוות המלא והשלם, כפי שיהיה לעתיד לבוא, כשנחזור לארץ ישראל.

מקורות בחסידות

א. בתפילת המוספין (של שבת ויום טוב וראש חודש) אנו אומרים אודות הזמן דלעתיד לבוא, "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו ... נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך".

ומבואר הפירוש בזה בכמה מקומות בחסידות,

שדוקא "שם" (דהיינו לעתיד לבוא) יהיה הקרבת הקרבנות "כמצות רצונך", בתכלית השלימות כפי רצונו של הקדוש ברוך הוא, מה שלא היה כן גם בזמן בית המקדש הראשון והשני, וגם אפילו בזמן אדם הראשון קודם החטא.

ופירוש "כמצות רצונך" הוא, שעל ידי קיום התורה ומצוות לעתיד לבוא תקיים בשלימות הרצון (והתענוג.) שיש לה' בתורה ומצוות.

ואף על פי שבתפילת המוספין מדובר רק אודות הקרבת הקרבנות לעתיד לבוא, מכל מקום מתוכן הענין מובן שכן הוא גם לגבי קיום כל המצוות, (ועל דרך זה ז' מצוות בני נח), שרק לעתיד לבוא יתקיימו "כמצות רצונך".