איסור חרישה בשור וחמור

האיסור לחרוש בשור וחמור יחד הוא איסור מן התורה על חיבור בין בעלי חיים ממינים שונים בביצוע מלאכות חקלאיות, כגון חרישה, דישה, או גרירת עגלה. במיוחד נאסר לעבוד בשור וחמור יחד, אך ישנם חילוקי דעות בין הפוסקים השונים לגבי הגדרת האיסור. בעוד הרמב"ם סבור שהאיסור מדאורייתא חל רק על טהור וטמא, הרא"ש טוען שהאיסור תקף גם כשמדובר בשני בעלי חיים טהורים. הביאור הפנימי בחסידות מייחד את הציווי בהבנה של מניעת ערבוב בין כוחות חסד וגבורה, ומורה כיצד יש להפעיל כל כוח באופן עצמאי וקדוש.

מקור המצווה

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט
פרמטרי חובה [ תוכן ] חסרים

{{{1}}}

— דברים כ"ב, י

דיני המצוה

הרמב"ם סובר כי האיסור של "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" מדאורייתא חל רק כאשר מדובר בחיבור בין בעלי חיים טהורים לטמאים. כלומר, האיסור הוא כאשר יש חיבור בין שור טהור לבין חמור טמא, אך לא כאשר מדובר בשני בעלי חיים טהורים או בשני בעלי חיים טמאים.

הרא"ש לעומת זאת, סובר כי האיסור חל גם כאשר מדובר בשני בעלי חיים טהורים, כלומר אם מדובר בשור וחמור שהם שניהם בעלי חיים טהורים, האיסור עדיין תקף. לפי הרא"ש, איסור זה הוא חלק מהאיסור הכללי של כלאיים, וקשור גם לאיסור כלאיים בהיבט של הרבעה.

חילוקי הדעות בהבנת סיבת המחלוקת

הסבר למחלוקת זו בין הרמב"ם לרא"ש יכול להימצא בהבנת שורש האיסור, כפי שביארו כמה מגדולי הפוסקים. הרמב"ם, כפי שמובא בשיטתו, סבור כי האיסור של כלאיים דהרבעה הוא איסור מחובר במובן של יצירת מין חדש, ולכן חל רק כאשר מדובר בחיבור בין שני בעלי חיים השונים בתכלית – טהור מול טמא. לעומתו, הרא"ש סבור כי האיסור של כלאיים דחרישה הוא לא רק יצירת מין חדש, אלא יש לראות בו חלק מהאיסור הכללי של כלאיים, כולל גם חיבור בין בעלי חיים טהורים בלבד.

הרמב"ן (שם) מפרש כי לפי הרא"ש כלאיים דחרישה נחשבים לחלק מכלאיים דהרבעה, כי מדובר בהבאת שני בעלי חיים – שור וחמור – אותם יש להחיות יחד, כפי שנעשה ב"רפת אחת". לכן, האיסור חל גם במקרה של שני בעלי חיים טהורים.

ביאור פנימי — החסידות והקבלה

בתורת החסידות ישנם שני ביאורים בטעם הציווי "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו":

1. **החמור כסמל לקליפה** - על פי ביאור זה, מטרת הציווי היא להרחיק את קליפת החמור, שהיא סמל למידות של חסד ושפע לא מכוון, כדי שלא תוכל לקבל כוח מקדושה. זו גישה שמתאימה לשיטת הרמב"ם, אשר רואה את האיסור רק כאשר יש חיבור בין טהור לטמא.

1. **החמור והשוֹר ככוחות סותרים** - ביאור נוסף מציע כי הציווי נועד למנוע ערבוב של שני כוחות מנוגדים – השור כסמל לגבורה והחמור כסמל לחסד. המטרה היא למנוע את ערבוב כוחות החסד והגבורה, אשר כל אחד מהם צריך לפעול באופן עצמאי, מבלי להתערבב זה בזה. ביאור זה מתאים לשיטת הרא"ש, אשר סבור שהאיסור חל גם כאשר שני בעלי החיים הם טהורים.

המימד הרוחני של כלאיים

בעבודת ה', ניתן ללמוד מהציווי "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" כי יש להימנע מהתערבבות של כוחות מנוגדים בהשגת הקדושה. תוספת של אור קדושה יכולה לאחד ולהביא שלום בין הפכים, ולכן כלאיים מותרים בציצית ובבגדי כהונה, שכן אלו מבוצעים מתוך כוונה קדושה ומכוונת לשם שמיים, ולא מתוך ערבוב לא קדוש.

בהקשר זה, יש מקום להסביר כי כאשר אדם מקדש את פעולתו, הוא יכול למזג בין כוחות החסד והגבורה בדרך מאוזנת ומבוררת, לשם קידום הקדושה והשלמות.