קרבן מוסף

קוֹרְבַּן מוּסַף הוא קורבן ציבור שהקריבו בבית המקדש בשבתות, בראשי חודשים ובמועדי השנה. כנגד קורבן המוסף תוקנה תפילת מוסף.

פרשיות קרבנות החגים מופיעות בשני מקומות מרכזיים בתורה. בפרשת אמור ובפרשת פינחס. בפרשת אמור מפורטים כל החגים עם המצוות המיוחדות להם, ומופיע גם ציווי על הקרבת קורבנות ללא פירוט, ובפרשת פינחס נמצא פירוט של הקורבנות שבכל חג.

קורבנות החגים מכונים מוסף מכיוון שהם נוספים לקורבן התמיד שמקריבים בכל יום. כמו שנאמר בכל פרשיות הקורבנות ”עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ” או ”מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ”.

בימינו שאין קורבנות תיקנו תפילת מוסף על פי המובא בזוהר הקדוש תפילה זו מכוונת כנגד מידת היסוד, שכן מוסף מלשון יוסף, שענינו היה כידוע מידת היסוד. בתפילה זו אומרים כתר, המכוונת כנגד עליית העולמות שבתפילת מוסף, שהיא עליית העולמות לדרגת הכתר.

בתורת החסידות

בעוד תפילת ערבית של שבת מכוון כנגד הקידושין כביכול, בין כנסת ישראל - השכינה להקב"ה, הרי שתפילת שחרית היא בחינת נישואין. תפילת מוסף של שבת מכוונת כנגד היחוד - בחינת יוסף הצדיק, כח ההולדה שכל תוספת ההארה תלויה ונמשכת רק על ידו. ענין זה נרמז בקרבן מוסף שבו מקריבים שני כבשים, דבר המרמז על היחוד הגמור.