עריכת הדף "חצר" (פסקה)

==חצר בקבלה וחסידות==
בכתבי הקבלה והחסידות, ה'''חצרות''' הן מושג רוחני המתאר את מקורות ההשפעה האלוקית, כפי שהיא יורדת מהאין-סוף ברוך הוא אל העולמות. הארת עצמותו יתברך מתגלה בעולם דרך '''אותיות''' – והן מקור ושורש החיות, הממשיכות שפע מהאין-סוף להתלבש בעולמות עליונים ותחתונים.

=== חצרות ה' ===
הזוהר מפרש את הפסוק '''"כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'"'''{{הערה|[[תהלים פ"ד]].}} כרמז לשאיפת הנשמה לשוב למקורה – לחצרות הקדושה, שהם שורש החיות האלקית:

* '''חצר החיצונה''' – היא המשכת החיות לחיצוניות העולמות, מקורה ב[[מלכות דאצילות]], שממנה נמשכת החיות לעולמות בי"ע.
* '''חצר הפנימית''' – מתייחסת להמשכה לפנימיות העולמות, והיא בבחינת [[זעיר אנפין]], הפונה פנימה ומקשר את האצילות עם הבריאה.

בכתבי האריז"ל נאמר{{הערה|עי' ליקוטי הש"ס חולין ח' ע"א.}} שהחיצוניות של הנצח וההוד נקראת '''בתי בראי''' – חצרות חיצוניות, אך פנימיותם היא '''גוואי'''. כך גם בפסוק '''"יֵשֵׁב חֲצֵרֶיךָ"'''{{הערה|[[תהילים ס"ה]].}}, מפרש הזוהר שמדובר על עולם היצירה (חצר החיצונה), ולעומתו קריאת שמע (שיא התפילה) מיוחסת לעולם הבריאה (חצר הפנימית), ושמו"ע לבחינת '''הבית''' – שהוא האצילות.

=== חצר ובית – מדרגות באור האלוקי ===
בחסידות מבואר שה'''חצר''' היא משל להמשכת האור האלוקי דרך האותיות בלבד, ללא התגלות פנימית של השכל העליון:

'''חצר''' – הוא מקום פתוח ללא גג, כמוהו כאותיות התורה והתפילה שנאמרות רק מתוך כוח המחשבה, אך בלי התבוננות והבנה פנימית. זהו מצב שבו האדם מקיים את המצוות, אך שכלו פנוי – מה שגורם לו להיות חשוף להסחות דעת, כגשם היורד אל חצר ללא גג.
'''בית''' – לעומת זאת, הוא מקום פנימי ומוגן. מי שמתעמק בפירוש המילים שבתפילה ובטעמי התורה – הרי שכלו ולבו מלובשים בעבודתו. זהו '''היכלא עילאה דקוב"ה''' – מקום שבו המלך דר בקביעות.

הזוהר מפרש{{הערה|ס"פ ויחי דף רמ"ח ע"ב.}} שהחצרות הן הז"ת דאצילות – שהן כבית שער לג"ר. כמו שהמלך אינו שוכן בחצר בקביעות, כך הגילוי האמיתי של עצמות האור האלקי הוא רק בחכמה עילאה – שנקראת '''בית'''.

=== מדרגת כלה וחצרות ה' ===
הנפש האלקית שבאדם משתוקקת לשוב אל מקורה, ולכן אומר הפסוק: '''"כלתה נפשי לחצרות ה'"'''. היא רוצה להיכלל באותן מדרגות של שורש החיות, אך לעיתים – מחמת הגוף ונפש הבהמית – אינה יכולה לעשות זאת אלא כ"כלה", המקבלת שפע מבחוץ, דרך האותיות (כמעין '''מאמר קידושין''').

אך ההתבוננות באמונה האמיתית, בכך שהקב"ה הוא למעלה גם מבחינת '''סובב כל עלמין''' – מעוררת את הלב הגשמי עצמו להיכסף לה', עד כדי ש"'''לְבִי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל־אֵל חָי'''" – גם הכלים הגשמיים עצמם מתעוררים ונמסים באור אין-סוף{{הערה|[[ליקוטי תורה]] במדבר ח, ג. ט, א-ב.}}.